זיכרון שחור

כמה חודשים מוקדם יותר, עוד דיברת איתי. עוד חשתי את שיערך השחור המשיי תחת כפות ידי. עוד ליטפתי את חיוכך המתוק, עוד חשתי במאור עינייך, שהיה כאור הכוכבים, שהיה מלא צחוק. כמה חודשים מוקדם יותר, עוד שיחקנו ברובי האוויר, עוד רדפנו אחד אחרי השנייה והתגלגלנו יחדיו בדשא. אלה היו הימים המתוקים שבהם אור השמש הכה והתדפק על דלתינו, אלה היו הימים שבהם אף כוח לא התפרץ בכדי לפרדינו. ואז שנינו היינו משחקים ומשתוללים תחת מבטי הילדים. אז הייתי מסמיקה קלות, וכדי לשבור את המתח, סיפרת בדיחה ודגדגת אותי.
כמה חודשים מאוחר יותר, חברתי הטובה הממושקפת באה ועמה המחלה. שני דברים שינו את ימי הצחוק אל ימי הסבל והפחד מהלא נודע. אלה היו הימים שגיליתי שאני חולה בדלקת מפרקים ונאלצתי להישאר בביתי. לא באת אליי, לא שאלת לשלומי. לאט לאט איבדתי את התנועה ברגליי, לאט לאט גם חברתי הטובה הממושקפת תפסה את מקומי לידך, כמה אירוני. בזמן שנאבקתי על כוחי לעמוד, על כוחי לכתוב, על כוחי לזוז, שניכם התגלגלתם בדשא יחדיו, סיפרתם זה לזה סיפורים ושיחקתם ברובי האוויר, שלנו. בזמן שחשבתי על עורך המתוק ועל חיכך הכובש היא באה, ולקחה אותך ממני. כעת אני חוזרת ומביטה בכל זה. כעת אני חוזרת וחושבת על זה:
ניצחתי קרב אחד והפסדתי בשני.
אני תוהה כעת על הימים המתוקים ועל מגע שמש השני. אני תוהה כעת על הימים שעוד הבטת בי שעוד חשבת עליי ואני תוהה לאן הם נעלמים. ולמה.