היי

– היי
– עבר זמן
– נכון. הוא מסכים,
מלווה את תשובתו באנחה חרישית
-מה נשמע אז?
– ריק
– ריק?
– כן, נו, את יודעת
– לא , תסביר לי יקירי
– די לשחק איתי. את יודעת. ועוד איך שאת יודעת. התחושה הזאת, כשאתה מרגיש שלא משנה עוד כמה תנסה אתה לא תצא מזה. התחושה הזאת שעוטפת אותך מכל הצדדים, שואבת ממך את הכוחות. מושכת, מרפה, באה והולכת. ואתה מנסה ומנסה למלא את החור השחור שנשאר בך.
– טוב, אז איך ניסית למלא את החור הזה ?
– חשבתי עלייך.
– זה מעליב באיזשהו צורה.
– זו לא הייתה הכוונה שלי
– כך או כך, זה מעליב. כלומר, ניסית למלא את החור שלך בחשיבה עליי. אבל אתה טוען שאתה עדיין ריק, אז החשיבה עליי לא עזרה בסופו של דבר.. אז זה מעליב.
– את מתוסבכת , הוא עונה לאחר שחשב מעט
– לא חדש. ואני צודקת
שתיקה, אני מניחה ששנינו מהרהרים על אותם הדברים
– זה יושב לי על הלב כבר זמן מה
הוא מביט בי, אני מישירה אליו מבט, אל עיניים כחולות מחשמלות שמצפות לדבריי
– אם בענייני ריקנות עסקינן, אני יכולה להזדהות עם התחושה הזו. התיאור שלך היה מדויק, ואני מתחברת אליו
– מפתיע
– אתה באמת חושב ?
– לא. אני מכיר אותך. אני יודע שאת חשה ריקנות, לא בגללנו, טוב אולי גם, אבל זה ממש לא מהווה את עיקר התחושה
אני שקטה, ואני מהססת לפני שאני פותחת את פי. אני מתחרטת, נותנת לחיוך להתמקם בין שפתיי, ומושיטה ידיים לעברו
הוא מקבל אותי בזרועות פתוחות, מרטיט את ליבי. אין תחליף ליציבות שהוא מקנה לי, לתחושת הביטחון שמתעצמת כשאני איתו.
– את לא חייבת להיות קשוחה כל הזמן, הוא לוחש לי
אני לא עונה, אני מרפה את גופי ונותנת למגע שלו לעטוף אותי. אין תחליף למגע שלו, נפשי נוסקת מעלה, ואני כמו מרחפת בשמיי הלילה הנוצצים.