שיניים וציפורניים-פרק 1

רצתי בכל כוחי, מאמצת את כל שרירי. -חזק יותר!- שמעתי את קולה של המדריכה במוחי מצווה. חשפתי את שיניי במאמץ ורגליי נגעו בקושי באדמה. הגעתי לקו הסיום ולגמתי מים בכמויות.
-לרה!!!!!- מקהלה של קולות מוחיים שאגה במוחי. -מה??- נהמתי במחשבתי. גם בתור בת-אדם הייתי לא חברותית, קל וחומר בתור טיגריס. -תשתני ובואי לישיבת הקבוצה!- דרשה המדריכה. העפתי בהם מבט כעוס. כולם עוד היו בהתגלמות החיה שלהם. הלכתי אל מלתחות הבנות ולבשתי בגדים תחתונים שחורים, טי-שירט כחולה גדולה וטייץ שחורים. עורי היה בגוון זית עדין, וגופי מחוטב ושרירי. לא טרחתי לנעול נעליים. "רציתי לברך את ארנו, שעלה מגרמניה והצטרף אלינו. לרה, מסתבר שהוא טיגריס. את תהיי החונכת שלו. הוא יישן איתך בבקתה שמוקדשת לטיגריסים." באמת?! זה בדיוק המזל שלי; להיתקע עם עבודת הבייביסיטר. בחנתי אותו בעיניים צרות. שיער נחושתי שנח בגלים על כתפיו. עיניים כחולות מנצנצות, שעיניי החומות/שחורות לעולם לא ינצנצו כל כך. גוף שרירי. הוא חייך אלי בביישנות ובציפייה. גלגלתי את עיניי. אולגה סיימה לחפור לנו, וקמתי בתקווה לאסוף את הדברים שלי מהבקתה לפני שארנו ייתקל באחת מהחזיות שלי או משהו. יד עצרה אותי. אנדריה. נשימתי נעצרה לשנייה כשהוא משך אותי קרוב אליו ונעץ בי עיניים ירוקות. "אנדריה." אמרתי בשקט. מבטא איטלקי קל נצנץ בקולו כשהוא אמר:"לרה. הרבה זמן לא ראיתי אותך." רציתי בכל כוחי להטיח בו :'אולי יש סיבה שלא התראינו!' אבל לא יכולתי. הוא פשוט היה חם מדי. חי מדי. "כן," התנשפתי. טיפשה, טיפשה, טיפשה!!! "ראיתי אותך רצה היום. זה היה מדהים. גוף של טיגריס אפילו לא אמור להגיע למהירויות האלה." חיוך מהמם חצה את פניו. "אבל זה טיפשי לצפות ממך לפחות משבירת חוקי הטבע," הרגשתי סומק מתפשט בלחיי. שערו בצבע הפלטינה התפרע בקצוות קטנות על ראשו, ועורו הזהבהב היה חם כנגדי. "הרבה אימונים." נחנקתי על המילה "אימונים", כי אנדריה היה כמובן המאמן שלי רוב הזמן. "כן, אני זוכר." התנערתי והתרחקתי ממנו קצת. "אני חייבת ללכת לבקתה. עוד מעט כיבוי אורות." שנינו ידענו שכיבוי אורות היה עוד שעתיים, בשעה 23:00. אבל מצד שני, שנינו ידענו שזה היה תירוץ בשביל להימנע ממנו. הוא הסתכל עליי במבט אומלל כשהתרחקתי אל היער. שערי השחור והחלק שהגיע עד למותני התפרע ברוח כשצעדתי קדימה, נחושה לא להסתכל לאחור. ארנו הצטרף אליי במהירות. "את לא נראית כאילו את מאנגליה. מאיפה את?" עניתי בשקט, המומה ועצובה משום מה מהפגישה עם אנדריה. "אני לטינית. מספרד." הוא השמיע קול של הבנה. הלכנו עד שהעצים חסמו את האור. "איפה הבקתה?" ארנו שאל לא בפחד, אלא בסקרנות. "עד שאני הגעתי, לא היו טיגריסים. יש עוד בקתות עמוק ביער, כי כמובן שיש הרבה מאוד חיות, אבל הטיגריסים הם מהאחרונים." חייכתי חצי חיוך מריר. "כמובן, שלא חשבו שזו תהיה בעיה. לטיגריסים לא אכפת לצעוד כמה קילומטרים כל בוקר." עד עכשיו, לא הבנתי כמה זה הכעיס אותי. כל מסדר בוקר היה בשבע, ואני תמיד התעוררתי בשש. הוא משך בכתפיו. סוף סוף הגענו לבקתה, ואני צעדתי במהירות ונכנסתי לפניו, אוספת כמה שיותר בגדים שיכולתי ודוחפת אותם לאחד הארונות. הוא חיכה בנימוס בחוץ עד שסיימתי ואז צעד פנימה בחיוך. הוא השתרע על מיטה מולי ובהה בתקרת העץ. התיישבתי על המיטה שלי וצפיתי בו בזהירות. הוא קלט את מבטי וחייך. "מה?" הוא שאל. "סתם. אני פשוט לא מבינה למה נראית כאילו אתה מבין משהו כשאמרתי לך שאני לטינית." הוא הסמיק ונמנע מעיניי כשענה. "אם להיות כנה, פשוט אף פעם לא ראיתי נשים יפות כמו הנשים מספרד." הוא סוף סוף הסתכל עליי וחייך בביישנות. "חשבתי שנתקלתי ביוצאת דופן." מערבולת מבלבלת של הפתעה, גאווה ומבוכה הסתחררה בי. חייכתי. "כרגע זכית בשיחת השכמה מחר."