זאת אני פרק 18- חיוך עצוב

העיניים של כולם ננעצו בי כמו סכינים.
"אלי בואי רגע"
רוני אמרה לי לוקחת אותי לצד.
"מה קרה?"
שאלתי כשעיניהם של כולם עדיין בגבי.
"הם יודעים, הכל"
היא אמרה לי בשקט.
"מה?? אבל רק את ובן ידעתם על זה! ו… דניאל"
את המילה האחרונה אמרתי בשקט.
"אני נשבעת לך שאני ובן …"
קטעתי אותה.
"אני יודעת רוני, וסליחה על הכל"
אמרתי וחיבקתי אותה.
"קרה איתו משהו?"
היא שאלה בסקרנות.
"הרבה אבל אני יספר לך אחרי זה"
אמרתי וחיפשתי בעיניי את דניאל כשאני מנסה להתעלם מכל המבטים הננעצים בי.
"תודה בן"
אמרתי כשחלפתי על ידו בדרך לדניאל.
"בבקשה אלי"
הוא קרא מאחוריי.
הוא ישב על ספסל עם החברים שלו כשתמר יושבת עליו.
משכתי את ידו מקימה אותו משם.
"אלינור"
הוא אמר בולע רוק.
החברים שלו הסתכלו עלינו , מחכים לתגובה שלי.
משכתי את ידו למאחוריי בניין בבית ספר.
"אני סמכתי עליך!"
צעקתי בעצבנות.
"זה לא…"
קטעתי אותו.
"אתה סיפרת לכולם משהו אישי שלי!
אני אף פעם לא סיפרתי שאמא שלך הייתה מכורה לאלכוהול"
את המשפט האחרון אמרתי בשקט.
"אני יודע שלא סיפרת ואני רוצה לומר לך על זה תודה, אבל אני.."
קטעתי אותו שוב.
"אבל אתה מה?? אני עזרתי לך ועכשיו היה תורך לעזור לי ואתה לא עשית את זה! אני רואה איך 'השתנת'!"
צעקתי ואת המילה האחרונה אמרתי בזלזול.
הוא תפס בכתפיי בחוזקה.
"אני אומר לך שאני לא סיפרתי! אני דיברתי על זה עם בן , ותמר שמעה אותנו והיא סיפרה! אני אף פעם לא יעשה לך דבר כזה ! אני אוה… "
הוא צעק וקטע את עצמו.
"יש לי עקרונות"
הוא המשיך ונאנח.
הוא עזב את כתפיי והתיישב על הרצפה צמוד לקיר משעין את ראשו על הקיר.
ישבתי לידו והבטתי בו.
"למה לא אמרת לי?"
שאלתי והוא גיחך.
"כי צעקת עליי ולא הקשבת"
הוא אמר מחייך חיוך עצוב.
אהבתי את החיוך הזה, לא ראיתי אותו הרבה כי אנחנו רק רבים, אבל כשכן ראיתי אותו , אהבתי אותו כל כך, רק בגלל שהוא עצוב.
לא אהבתי אותו בגלל שדניאל היה עצוב, אהבתי אותו כי רק דניאל יכול להפוך משהו מכוער ליפה.