אני מצטערת, אני אוהבת אותך.

שימאזאקי חיכתה באי-נוחות בחדר ההמתנה, מסתכלת על דלת המהגוני שמולה. היא כססה את ציפורנייה, עד שהדם החל לזרום מקצות האצבעות שהיו רגילות, בדרך כלל, לכתיבה בעיפרון והקלדה בטלפון שלה. היא ניגבה את טיפת הדם על קצה החולצה, מוציאה את הטלפון המדובר מכיס מכנסייה, מקלידה בו דבר-מה בחוסר ריכוז.
הדלת נפתחה בצליל נמוך שגרם לשימאזאקי לזנק בכיסא שלי ולעמוד על רגליה, מסתכלת על הילדה שיצאה מהחדר. היא הייתה לבושה בבגדים רגילים, ויצאה עם הגב לכיוונה של שימאזאקי, אבל התסרוקת הסגירה אותה כמעט מיד.
"סאקור-" היא אמרה באי נוחות והילדה הסתובבה, מעיפה מבט לעברה של שימאזאקי ויוצאת מהמסדרון בריצה, לפני ששימאזאקי תמשיך לדבר. היא קרסה לתוך הכיסא שלה וניגבה את עיניה, מנסה למנוע מהדמעות להתחיל לרדת.
שימאזאקי לא תתן לאף אחד לתת לה לבכות.
אף אחת, היא תקנה את עצמה וקמצה את אגרופיה. אף אחת, וזאת הייתה כל הבעיה. היא המשיכה לשבת על הכיסא, מצמידה את הטלפון שקרן חום לגופה. היא ידעה טוב מאוד שזה לא בריא, אבל אמא שלה אמרה לה תמיד שיש הרגלים שקשה להפתר מהם, למרות שהם לא טובים, כמו להצמיד את הטלפון לגוף שלך. היא מצמצה באיטיות, ממשיכה לבהות בדלת בלי לדעת מה לעשות.
הדלת נפתחה שנית, ואישה מבוגרת ולבושה היטב פתחה אותה. "את שימאזאקי-סאן?" היא שאלה את שימאזאקי, שהנהנה באיטיות וקמה מהכיסא. היא קדה באיטיות לכיוונה של האישה.
"שימאזאקי הארוקה, נעים להכיר," היא אמרה בקול השקט שלה, שקט עד כדי כך שרוב חייה אף אחד לא שמע אותה.
"טאקאהאשי מינאמי, נעים להכיר," האישה אמרה בתגובה והסתובבה, פתחה את הדלת לרווחה והצביעה לשימאזאקי להכנס לתוך החדר. שימאזאקי הבחינה בניצוץ של צבע אדום בשיערה של האישה, וחיוך זעיר הופיע על פניה.
היא נכנסה אל החדר, שהיה ברובו ריק – רק שני כיסאות ושולחן קפה היו נראים לעין מדלת הכניסה, וככל שהתקדמה פנימה לכיוונם של הכיסאות, היא הבחינה גם במקרר זעיר ובכיור, כמו גם בדלת נוספת ששימאזאקי שיערה שהובילה לשירותים.
"שבי בבקשה," אמרה האישה, מחווה בידה לעבר הכיסא הקרוב יותר לדלת. שימאזאקי התיישבה עליו, כשהבעתה קופאת שוב ונראת לא ממוקדת.
כל האנשים חשבו שזאת הבעיה בשימאזאקי. שהיא לא ממוקדת. היא כן הייתה, היא תמיד הייתה ממוקדת עד כדי כאב בנשים שעמדו סביבה, בלבוש הטוב ובמבנה הגוף, בפנים ובעיניים. אבל היא תמיד נראתה לא מרוכזת, ילדה בת 17 שלא יכולה להתרכז בבית הספר שלה או בכל דבר אחר. היא ישבה על הכיסא, זקופה כמו סרגל, מסתכלת על האישה שמולה.
'טאקאהאשי-סאן,' היא תקנה את עצמה בראשה, מציינת לעצמה שמבנה גופה היה נאה למדי, אך פניה מבוגרות ועצובות. היא הסתכלה על האישה, עיניה המעורפלות תמידית גרמו לה להראות כאילו היא חולה בנפשה.
"שימאזאקי-סאן, אפשר לשאול אותך שאלה?" אמרה טאקאהאשי-סאן לנערה, שהנהנה, מבטה עדיין נראה מעורפל. הוא תמיד נראה מעורפל. היא הרימה את ידה והזיזה את קצוות השיער שנפלו על פניה. "את מרוכזת, שימאזאקי-סאן?" האישה שאלה.
שימאזאקי הנהנה, קומצת את שני אגרופיה בלי לשים לב. היא תמיד כעסה כששאלו אותה. ברור שהיא מרוכזת, היא ילדה טובה. אבל גם ההורים שלה כבר הפסיקו להאמין, אז היא מצאה את עצמה במקום כזה.
למרות שהיא ראתה את סאקורה, וזה כבר משהו. היא כמעט חייכה, אבל החיוך נמוג לפני שהוא הספיק להקלט במוחה של האישה שמולה, או מוחה שלה עצמה.
"שימאזאקי-סאן, את יכולה בבקשה לאמר לי למה כולם חושבים שאת לא מרוכזת?" האישה הרימה פנקס מן השולחן, פתחה אותו על רגליה והחלה לשרבט בו דבר מה. שימאזאקי הנהנה, ולא אמרה דבר למשך כמה שניות שנדרשו לה בכדי להסב את מבטה מגופה המושך את האישה ולהחזיר אותו לפניה המבוגרות.
"הם חושבים שאני לא מרוכזת כי העיניים שלי לא מרוכזות, הן נראות עייפות והן זזות הרבה מאוד או שהן לא זזות בכלל," אמרה שימאזאקי בקול הלחישה שלה, מסתכלת על האישה שהנהנה.
"שימאזאקי-סאן, היה לך חבר?" היא שאלה והסתכלה על הפנקס שלה שוב. "רשום שאת בת 17, בנות בגילך כבר יוצאות, נכון?" היא שאלה בטון שחיכה סקרנות. "את נראת טוב, האם בנים מעוניינים בך?" היא המשיכה בזרם שאלות, עד ששימאזאקי הרימה את ידה הפתוחה ומצמצה באיטיות שוב.
"לא היה לי חבר, טאקאהאשי-סאן," היא אמרה בשקט ועצמה את עיניה. זכרונה החל לנדוד למקומות שאליהם לא רצתה שיגיע. "כן, בנות יוצאות בגילי," היא אמרה. רק ששימאזאקי מעולם לא יצאה עם אף אחד, היא גם לא רצתה. מעולם לא רצתה. "בנים מעוניינים בי," היא אמרה אחרי מחשבה קצרה. "הם הולכים אחרי במסדרונות, והם מנסים להתסכל מתחת לחצאית שלי," היא אמרה וגחכה בעצבנות, מקרבת את הציפורניים הכסוסות ממילא לפיה ונושכת את המקום שבו הן פעם היו, מרגישה את הכאב בקצות אצבעותיה. "אבל לא היה לי חבר, טאקאהאשי-סאן," היא אמרה לאישה והנהנה באיטיות.
"אני יכולה לשאול למה, טאקאהאשי-סאן?" היא שאלה את הנערה, שהנהנה. היא נשכה שנית את אצבעותיה, מתעלמת מהכאב ומטעם הדם.
"כי אני לא אוהבת בנים," היא אמרה בשקט והשפילה את מבטה, כמו שעשתה תמיד. שימאזאקי לא אהבה לשקר, היא לא יכלה לשקר, זה היה עניין של חינוך.
היא לא הרימה את מבטה, אבל השתיקה הארוכה שברה את הסבלנותה, גורמת לה להרים את קולה לטווח שבדרך כלל לא הגיעה אליו. "את רוצה שאני אצע, כי אני לא אוהבת בנים? את חושבת שאני חולה?" היא צווחה, קמה מהכיסא שלה ומרימה את ראשה, נתקלת בלא יותר מחיוך עדין ומתוק על פניה של האישה שלפניה.
"שימאזאקי-סאן, אני הראשונה שאגיד שזאת אינה מחלה," אמרה האישה בקול כנה ואמיתי, שגרם לשימאזאקי לשבת במקומה בצייתנות, כמצופה ממנה.
"אני מצ-"
"אבל הילדה שהייתה פה קודם אמרה לי לאמר לך שהיא שונאת אותך."
שימאזאקי קמה ממקומה שנית, בועטת את הכיסא שלה לאחור ורצה מהחדר, נתקעת בגופה החלוש של הילדה בעלת התספורת המסגירה, סאקורה.
"אני מצטערת, סאקורה-טאן, אני אוהבת אותך."