החלטה גורלית – פרק חמישי!

אני מתעוררת לאט לאט. מושכת את הזמן כמה שאני יכולה. לא רוצה לקום מהמיטה החמימה. למרות שאני לא רוצה, אירועי האתמול ממשיכים להדהד במוחי. ההורים נרצחו? אחי נעלם? ומי זאת לעזאזל הבלונדינית הזאת? מה היא רוצה ממני? בלי רצון, קמתי מהמיטה באיטיות והתהלכתי לעבר המראה שעומדת על השידה החומה בחדרי. אני מביטה בעצמי. איך החיים שלי התהפכו בצורה כזו ביום אחד? ומה שקרה אתמול לרועי אחי? זה היה כל כך מוזר. חזרתי הביתה אחרי שקראתי את הפתק שהבלונדינית הזו השאירה לי. מה כבר יכולתי לעשות? כשנכנסתי הביתה, ראיתי את רועי יושב על הספה בסלון. הטלוויזיה הייתה כבויה, אבל הוא פשוט ישב שם והביט בה במבט חלול. "רועי?" קראתי לו בשקט. התקרבתי אליו והתיישבתי על ידו. הוא הביט בי באותו המבט החלול ולא פצה את פיו. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי בחדות, והיה נראה כאילו הוא על הספה לידי, אבל לא ממש שם.
"ג'ן.. למה היית צריכה לעשות את זה? למה? את מבינה שבגללך נשארנו לבד? פעם היה לך אכפת מעוד מישהו חוץ מעצמך?". הוא דיבר כל כך בתקיפות שזזתי אחורה בבהלה. הוא קם מהספה ואני אחריו. "רועי על מה אתה מדבר? אני לא מבינה…" אמרתי לו בבלבול. "את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר." הוא אמר בכעס. "היא סיפרה לי הכל". "היא? מי זאת היא?" שאלתי בחוסר הבנה. "מילי! הבלונדינית מאתמול!" עכשיו היה נראה שהוא ממש איבד את העשתונות. "אז קוראים לה מילי?" שאלתי בכעס. "ג'ן… למה עשית את זה?" הוא חזר ושאל, מתקרב אליי לאט. זזתי אחורה באינסטינקטיביות, מפוחדת מעט. "רועי אני לא יודעת על מה אתה מדבר.. אני נשבעת לך ש.." "אל תשבעי לי!" צעק עליי רועי. "היא סיפרה לי הכל! איך הלכת באותו לילה ומכרת את הנשמה של ההורים בשביל קצת ריגושים! היה לך כיף לפחות? אה?" הוא שאל בציניות והתקרב אליי עוד יותר, מצמצם לאט את הפער בינינו. "רועי אני לא יודעת על מה אתה מדבר!" אמרתי לו בתחינה. פתאום רועי נפל בחוזקה על הספה, גופו החל מיטלטל בחוזקה. "רועי!" צרחתי.
"מה קורה לך? בבקשה תדבר איתי!" התחננתי. וזהו. גופו חדל מלזוז. נשימתי נעתקה לרגע בעודי מנסה להבין מה קורה מסביבי. התבוננתי באחי בעיניים בוחנות, ויכולתי להבחין איך גופו הולך ונעלם. "רועי?" אמרתי בהיסטריה. "רועי?? אתה לא עוזב אותי גם!" צעקתי לפניו. ניסיתי להחזיק בגופו, לא רציתי שהוא ייעלם. ידעתי בתוכי שאי אפשר למנוע מבן אדם ללכת, אבל פשוט לא יכולתי לתת לו להיעלם מבלי להילחם.
רציתי שהוא יישאר שם איתי, אבל פשוט לא הצלחתי לתפוס אותו. הוא פשוט נעלם לי מבין הידיים. התפוגג עם הרוח הקלילה שנשבה מבעד לחלון. ישבתי על הספה והרגשתי איך בפעם הראשונה מזה 16 שנים – כל שנות חיי בעצם – דמעה קלה ומרה נופלת על לחיי. לא הייתי מוכנה לנפילה רגשית שכזו, אבל אני מניחה שאף בן אדם, אפילו בן אדם חזק, לא היה יכול לעמוד בדבר שכזה. ניגבתי את פניי, אך הדמעות המשיכו לנזול על פניי ללא הפסקה. התרוממתי מהספה, מתכוונת ללכת לחדרי, המקום היחיד בו אני מרגישה ביטחון, אבל דמות לא ברורה נעה במהירות בביתי ונעלמה בחדרי. הלכתי באיטיות, צעד אחר צעד, לעבר חדרי שניצב בסוף המסדרון הארוך בביתי. עמדתי כבר ממש ליד הדלת, ידי מונחת על הידית, שוקלת היטב את הצעד הבא. "זה עכשיו או לעולם לא" לחשתי לעצמי. פתחתי את הדלת.