זה לא היה חלום

לפעמים אנחנו הורגים את עצמנו קצת, ממש כמו ניסוי. אולי זה כמו חיסון – חיסון מפני פגיעות של אחרים. כדי שכשהם ינסו להרוג אותנו קצת, זה לא יזיק. זה לא יחדור ויפגע בנו.

אבל יש את אלה מאתנו, שהם אינם חסינים. תמימותם פוגעת בהם, לא רוע של אחרים. פעם, נהגתי לחשוב שרק בני אנוש שתמימותם נשמרה יוכלו להיות מאושרים. מסתבר שטעיתי… התמימות היא מעטפת. מצד אחד, היא שומרת עלינו. כשאנחנו איננו מבינים ויודעים, טוב לנו. אנו חיים בשקט ושלווה.

ילדה בת חמש לא תבכה בעודה מביטה במראה. כי התמימות שלה לא נותנת לה לראות את הפגמים, הוא תראה רק את עצמה. לא כמוני, כשאני מסתכלת במראה אני לא רואה אותי. אני רואה שיניים שלא עברו יישור, עיניים עייפות, פצעים שהופיעו בעת שנתי. התמימות רואה דבר – כמו שהוא. היא לא את החסרונות והפגמים, לא את מה שדפוק. מצד שני – התמימות מסכנת את חיינו.

פעם הייתי תמימה מאוד, תמימה עד כאב. אבל טוב לי ככה , עכשיו , כשהחלק הקשה מאחורי.

אני צריכה ללמוד להשאיר את העבר מאחור. זה לא משנה עכשיו, זה לא משנה בכלל.

"מה לא משנה ? את חייבת לקום. אמרת שאת רוצה לקום בשש." אין לי כוח לענות לה, אבל אני עושה מאמצים, הרבה יותר ממה שמגיע לה ואני ממלמלת "לאבאלי לכי אני רוצה לישון…" בולעת את המילה האחרונה וקוברת את הפנים בכרית.

-"מה שאת רוצה."

מה שאת רוצה עצבן אותי, אז ברגע שהיא עוזבת את החדר אני מתמתחת לישיבה ופוקחת עיניים.
ואז אני נזכרת.
בבהלה לא נחוצה, אני קופצת מהמיטה, גוררת את הגוף שלי למעין ריצה גמלונית, נועלת את הקרוקס הקטנטן של אחי ורצה למחסן בכפות רגליים כואבות כשאני לבושה בטייץ קצר יותר מידי שמלא בחורים קטנים בכל המקומות הלא נכונים וחולצה עצומה שאיני בטוחה למי היא שייכת. בעודי מתנשפת לאחר ירידת כמה וכמה גרמי מדרגות אני קולטת שלא לקחתי את המפתח בכלל. אני עולה בחזרה, שוב יורדת עם המפתח המרשרש בידי וכשאני עומדת מול הדלת של המחסן אני תוקעת את המפתח בחור המנעול ומסובבת לכיוון הלא נכון ואז לצד השני… ולאחר כמה דחיפות דלת העץ נפתחת בחריקה.

אני פוסעת לאט לתוך החדר האפלולי ששורר בו ריח של חפצים שקיימים יותר מידי זמן. משמאלי עומד ארון ישן וכבד שעל המדף התחתון שלו שוכבות עשרות של קלטות, שבכנות, אין לאף אחד מה לעשות איתן. מלבד הארון יש בחדר מראה מכוסה בבד, כמה עגלות , ארגזים, קצת זבל ושלושה זוגות של אופניים. אני קופאת במקומי, הדופק שלי עולה ואני שומעת את הלב שלי פועם חזק בחזה. והפחד, הוא משתלט עליי, פחד חייתי ועמוק וכואב.

ואם הוא לא שם?

יש בתחושה הזאת עוד משהו, הרגשתי אותו כמה פעמים בחיי. לא הרבה; וזו לא סתם דאגה מהולה בפחד, זה משהו חייתי, אחר. אני לא מכירה מילה שראויה לתאר אותו.

אחד הארגזים זע מעט, זה שבפינה. אם אדחוף מעט את הספרים, הוא יהיה שם – הוא פה. הוא רק ישן. הוא נושם, יש לו דופק, הוא בסדר. אני מרימה אותו בעדינות רבה ואוחזת בו חזק בחיקי, הנשימה שלו מרגיעה אותי. את גופי. הוא הדבר הכי יפה, הכי תמים, הוא שלי.

עכשיו אני חייבת להציל אותו.