חלומות שנפצתי (פרק 8)
"דניאל…" התקדמה איב אל דניאל שעמד לצידם של בריאן ולורן בידיים שלובות.
"יש לי משהו לספר לך." אמרה בפחד. דניאל הסתכל עליה בהפתעה, אבל במקום לחכות שתספר אמר לה בחוסר סבלנות :
"בואי, אחרי זה תספרי לי מה עניין… עכשיו אנחנו הולכים לחנות הממתקים שמול הבית של לורן, הולכים לקחת קצת ממתקים!" איב שתקה. היא לא העיזה להתנגד לדניאל. ועוד מול כל החבורה. היא שתקה גם כשהם הגיעו לחנות הממתקים. כולם נכנסו בשקט, חמקמקים. דניאל חייך והדליק את האור. לורן התחילה לקחת סוכריות על מקל וגומי. בריאן חטף חבילת מנטוס ודניאל הסתער על אזור השוקולד. איב עמדה ושתקה. היא לא האמינה שהיא שותפה בחבורה שמולה. זה כל כך לא מתאים לה. היא נזכרה בזואי, המבינה, שנמצאת לידה גם כשהיא כמעט לא מכירה אותה. היא יצאה מן החנות בשקט, ולמזלה חבריה היו עסוקים מדי בלהכניס לפיהם כמה שיותר ממתקים, ולא שמו לב שהיא הלכה.
"הלו? משטרה? כן, אני רוצה להודיע על גניבה בחנות ממתקים. רחוב? אממ… לבנדר, החנות היא מספר 5 ברחוב. מי הם היו? נערים כבני שש עשרה. כן, תודה רבה גם לך." אמרה איב למזכירה במשטרה שענתה לה.
"יש לך קשר לנערים? את מכירה אותם?" שאלה המזכירה.
"לא." אמרה איב, וליבה נחמץ למשמע דבריה.
"עצרו! אתם עצורים! להרים ידיים!" דניאל, בריאן ולורן הסתכלו המומים על הפקידים שנכנסו אל החנות, ולצידם איב.
"מה, הם תפסו אותך? אל תדאגי, אנחנו נצא מזה." אמר דניאל בביטחון ותפס בידה של איב. הוא חייך, למרות שהיה לו קשה. הוא שם את ידו על כתפה של איב, איב נרתעה והלכה צעד אחד אחורה. דניאל הביט בה בבלבול.
"הייתי צריכה להגיד לכם את זה קודם. ניסיתי. אבל לא נתת לי. הגעתי למסקנה שאני לא כמוכם. שזה לא עושה לי טוב הגניבות, האשמות, המסיבות, ההשחתות… הכול. אני לא עושה את זה בלב שלם, וזה לא שבכלל מישהו אמור לעשות את זה. הגעתי למסקנה שזה עושה לי רע, וגם לכם. אני הבנתי את זה, ואני מקווה שגם אתם תבינו את זה מתישהו." אמרה איב וקולה רעד. רק עכשיו הבינה מה היא עושה. היא בוגדת בחבריה שסמכו עליה, היא בוגדת בחברתה הטובה. היא גורמת להם לעונש, אולי לא למאסר אבל הם לא יצאו מזה בשלום. היא השפילה את ראשה.
"את.. את הלשנת עלינו? עלי? הרי אני החברה הכי טובה שלך, או לפחות הייתי. חשבתי שאני יכולה לסמוך עליך. חשבתי שאת כמונו." אמרה לורן, עיניה נצצו. איב נסתה להתקרב אליה, פתאום הרגישה צורך לחבק את חברתה. הרי אחרי הכול, היא באמת חברתה הטובה בלי שום קשר למעשיה.
"תעזבי אותי, מגעילה אחת! לכי מפה! אני לא רוצה לראות אותך! אני לא יכולה להסתכל עליך. לא ראיתי מימיי בן-אדם כל כך שפל! את בגדת בי, אני סמכתי עליך כמו טיפשה. כל כך טעיתי, כולנו טעינו. איך לא ראינו את זה. את לא הבנת כלום, את פספסת את משמעות החיים. צריך להנות מהם, לא לבזבז אותם על ישיבה בבית, קריאה ושיחות מרגשות עם חברות על דברים משעממים… צריך להנות. חיים רק פעם אחת. חשבתי שאת כמונו. אבל את לא. את סתם עוד אחרת, כמו כולם!" צעקה לורן. דמעות עלו בעיניה. בריאן חבק אותה, דניאל צעד אחורה, נרתע מן איב. איב הסתכלה עליהם. היא לא הכירה את הצדדים הללו שנמצאים בחבריה. היא לא חשבה על כך שהם נעלבו. בריאן הסתכל עליה בתסכול, לורן באכזבה ובעצב, ודניאל, דניאל הסתכל עליה בכעס. הוא נראה מתוסכל, מאד. הוא הלך אחורה בגועל, אבל השוטרים כבר לא התאפקו ולקחו את החבורה למכונית. לפני שהלכו חזרה לתחנת המשטרה, שאלו השוטרים את איב אם היא צריכה עזרה. היא אמרה שהיא צריכה הרבה עזרה, אבל שכרגע הם לא אלו שיכולים לעזור לה. היא אמרה תודה, והסתכלה עליהם נכנסים למכונית והולכים משם, בעוד הגשם מטפטף עליה. כבר לא היה לה אכפת מכלום. היא לא הרגישה ניצחון. היא לא הרגישה טוב בכלל. היא הרגישה שהיא לא מכירה מספיק את חבריה, ושהיא פגעה בהם. שהיא עשתה את מה שרצתה לעשות, אבל לא בדרך הנכונה.
תגובות (2)
אני חושבת שאיב עשתה טעות. זה לא התפקיד שלה לחנך את חבריה. היא כן הייתה צריכה להאכריח את דניאל להקשיב לה לפני שהם הלכו לחנות, לאלשין עליהם היה עניין לא נכון, היא לא לקחה בחשבון מה אלולים לעשות להם, היא לא לקחה בחשבון שאלולים לקחת אותם לבית ספר לעברינים, ושם הם לא יקבלו חינוך יותר טוב אלה יותר רע. איב עשתה טעות, היא הייתה צריכה להגיד לדניאל לפני ולהתגבר על הפחד, לומר לו שהיא לא חלק מהם יותר והיא עוזבת. ולא להלשאין עליהם. אולי הם היו מנסים לשכנה אותה להישאר אבל איב צריכה לכיר את עצמה כאדם חזק בטח אחרי כול מה שהיא עברה. אולי זה היה ניגמר בטעם חמוץ במי קצת, אבל לא אולי אפילו בחרטה, כי אם איב תשמע שמסלקים את חבריה מי בית ספר לבית ספר לעבריינים, היא לא תהיה מרוצא מעצמה. ואם היא חושבת ששמה יטפלו בהם יוציאו אותם מהעבריונות היא טועה. השיטות של היום לנסות לשקם ילדים עבריינים מאוד מפוקפים לדעתי. במקום שבוא הם יפגשו עבריינים אחרים הם לא השתקמו אלה ילמדו מהם. מה שהמדינה בעצם עושה לילדים זה לא מטפלת בהם, אלה שמה עליהם תבית עבריין, ודוחקת אותם לפינה בחברה, כאילו אומרת :שבו כאן, ואל תעשו לי כאב ראש. וזה כול עוד היא שולטת בהם כילדים. אחר כאן יהיה להם את כול הלגיטימצייה ויכולת להכניס אותם לכלא על מעשה יותר חמור בגיל יותר מבוגר, וככה לא ישמעו מהם גם לעשרים שנה. הכי קל הכי נורא. אם איב הייתה נפרדת מהם כמו שתיכננה מהתחלה, אולי החוזק שלה היה נותן להם אשרה והיה גורם להם לנסות לקבל ממנה גם את אותו חוזק ולהשתקם. וגם אם לא. זה לא העניין של איב יותר, שהם יעשו את הטעויות שלהם ויחיו את החיים שלהם ואיב את שלה. נירא לי שאיב עשתה זאת גם ממניעה אנוחי סמוי. היא רצתה שהם יתרחקו ממנה כדי שתוכל להתמודד ולכן עשתה מה שעשתה בלי לחשוב יותר מידי. זה לא בסדר, היא הייתה מסוגלת להיות חזקה יותר, היא הייתה מסוגלת לעשות משהו אחר. אבל זו רק דעתי. את כמובן רשאית לחלוק עליה.
נ.ב, אני כבר בחצי הפרק השני של תאומות, אבל יקח אולי עוד איזה יום יומים עד שאני העלה אותו, כי הוא עוד לא גמור ועוד לא עבר הגיה, וגם אני רוצה לשלוח לאוליב אותו לפני שאני מעלה כדי שתיתן לי הערות איך לתקן ולשפר את הפרק לפני שהוא יעלה. אז סבלנות טוב? . יום או לילה טוב חח
פרק ממש טוב, אהבתי..אמין ויפה ו…טוויסט בעלילה.
לא הבנתי את הקטע של הגשם, אמרת שהגשם מטפטף עליה אבל לא התחיל לרדת גשם חחחח, לפחות לא ציינת את זה.