"אתה יכול, כי אתה כזה חכם".

מאז שאני קטן היה לי פוטנציאל.
נראה לי שהמשפט הכי לא חינוכי שקיים הוא "אתה כל כך חכם אתה יכול יותר, אתה יכול להוביל את הכיתה הזו, בשנייה אתה יכול לקבל מאה…וכו'.
בתור ילד, ואני מניח שכך כל הילדים, עניין אותי הכבוד העצמי שלי, ויטמינים לביטחון העצמי שלי, ומחמאות.
ילד, בדרך הבריאה יותר, קוטף את המחמאות האלו לאחר שעמל ועבד והגיע לתוצאות, אך אני, כמו עוד הרבה ילדים אחרים, לא הייתי צריך לעבוד קשה בשביל לקבל מחמאות, הייתי צריך מידי פעם להוכיח שאני חכם ואז לנפוש, לנוח, להבריז ולעשות מה שהתחשק לי, וכרגיל, לאחר מכן פנה אלי המורה התורן ואמר לי את המילים הבאות שהסבו לי כמות מספקת של ביטחון עצמי גאווה וכבוד: "אתה כל כך מוכשר, אתה יכול כל כך הרבה יותר, מה שלוקח לכולם יום שלם אתה עושה בדקה,עם טיפה מאמץ אתה יכול להוביל את הכיתה הזו, אתה כבר מוביל את הכיתה, אני רק מבקש שתוביל אותם למקומות טובים".
או אז הגאווה והכבוד מילאו את ראשי, ולא עניין אותי עוד להיות טוב או רע, כי את הכבוד שלי כבר קיבלתי, הביטחון העצמי כבר מילא אותי ולא הייתי צריך לעבוד קשה בשבילו.
ולכן היום אני לא יודע לעבוד כדי לרכוש את הכבוד והגאווה, ולאף אחד לא אכפת אם אני חכם או לא, אנשים רוצים תוצאות, מנהלי עבודה רוצים לקטוף פרות שהתרגלתי לא לספק.
יש לי שק שאני גורר איתי לכל מקום כדי להתמודד, שק תירוצים מלא עד שפתו, תירוצים שאנשים טובים מתייחסים אליהם מתוך טוב לב ורחמנות, ואנשים פחות טובים שזורקים לי אותם חזרה לפנים, מכוונים אותם כך שהצד הכואב יפגע בי והוא כואב.
לו רק היו אומרים לי שהכבוד הנכסף, נרכש לאחר עמל.
אילו אמרו לנו, היינו היום כולנו, הילדים האבודים, האנשים העובדים, מנהלי הייטק, בעלי משרדים, שהרי אנו "חכמים ויכולים כל כך הרבה יותר".