"אליזבת״

בדמה של אליזבת זרם רעל אף פעם לא ידעו מתי היא חולה באמת, המחלות הכי קשות יכלו להתפשט אצלה בגוף ובמחשבות ובבדיקות הכל יוצא בסדר.
כבר שנים היא סובלת ומרגישה כל מיני דברים משונים שהולכים בתוכה.
היא מתלוננת, היא מדברת אל הרופאה שלה, ד׳ר מצניק היא הדוקטור היחידה ששומעת על כך מצניק שמכירה אותה מילדותה, ואפילו שמעה על האכזבה שחוותה. מצ׳ניק לא הייתה נרגשת מימנה ולרוב שלחה אותה חזרה לביתה ולא רשמה על כך דבר בתיקה הרפואי של אליזבת.
זה מחמיר זה כואב ד׳ר מצניק, הייתה מתאמצת אליזבת, תמצאי כבר מה יש לי שיעזוב אותי שילך מימני
אוי עליזה, עליזה תתברכי בשמך הייתה מברכת אלייה הדוקטור,הכל בסדר תתלבשי בבקשה.
אבל דוקטור זה מחמיר הייתה חוזרת שוב באוזנה ודמעות עמדו בעינייה כשהביטה בדוקטור היא שתקה הדמעות חנכו את מילותיה.
את לא תחליטי מה מחמיר ומה לא ואם מחמיר בכלל שום דבר לא מחמיר
הבדיקות שלך בסדר גמור הלוואי על כולם בריאות כמו שלך.
זה הכל בראש עליזה תנסי להרגע מותק ״ מחמיר מחמיר, הייתה מקנטרת הדוקטור.
אליזבת היייתה חוזרת הבייתה בפנים נפולות ומספרת למשפחתה שאצלה הכל בסדר והבדיקות טובות
כאלו אכזבה התשתלטה עליה כשלא מצאו בה דבר.
בראש שלה היו מעל שלוש עשרה מחלות שהיו אופציה מבחינתה, משוטטות בגופה, חיות, גדלות, מתפשטות, חלקן נעלמות ושוב באות, בונות את כינן בתוכה, מרעילות את דמה ומנקרות באיבריה.
אף אחד לא יודע לא ידע דבר על מחשבותיה המשונות, על ההרפתקאות הרעות שמלוות את חייה.
היא לא הייתה מדברת לא משתפת אף אחד מבני משפחתה, אילו הייתה משתפת אותם בהרגשותיה בוודאות היו חושבים לאשפזה. והיא ידעה זאת, הכירה היטב את משפחתה ואת החלטותיהם הנחרצות והמידיות,
ולכן השקט הסורר ורק טוב היו נשמעים מפיה.
הייתה איזה פעם שדברה דבורים כאלה על מוות ומחלות מתפשטות ומדבקות.
משפחתה לא הקלה ראש בדבר ולא חשבה פעמיים אישפזו אותה במקום בכפייה על מחשבות אובדניות.
אליזבת הייתה נחושה בדעתה וספק לא היה בה כלל גם כשאושפזה לימים ארוכום לא הפסיקה לחשוב,
להשלים עם מחלותייה הנסתרות המתפשטות לכל עבר, כשהגיעו משפחתה לבקרה הייתה מדברת אליהם באפטיות ורוגע שעוד יווחכו לדעת שצדקה ולא נותרו הרבה ימים חודשים אולי מעט שנים לחיות.
על הקבר שלי בקשה בנועם תציירו לב גדול, אולי ורד, רק לא ביסורים או עצב.
אליזבת לא ידעה בדיוק כמה זמן תשאר בחיים, היא לפחד מהמוות. מצברוחה היה בדרך כלל ירוד וחסר פחד והרצון והתשוקה לחיות התאדו מימנה כמעט לחלוטין. אלא שרוב מחשבותיה נבעו מסקרנות ומרצון לנצח פעם אחת בחיים את עצמה את הוריה את ד׳ר מצ׳ניק וכל מי שפקפק בה, הנצחון האמיתי על החיים הדו קרב בין ההרגשה לרפואה. היא רצתה להוכיח להוכיח להוכיח את רגשותיה שבערו שלא טעו, לא שוב והיא ובינתיים בזבזה המון משנותיה בצער וביקורים במרפאות כל עיסוקה היה כמה, איזה ועד כמה זה טורף או ממהיר או מדבק, גם מבית המשוגעים לא פחדה היא לא נרתעה מהחולים מהדלתות ברזל החורקות מהמיטות המאיימות. אליזבת הייתה מוכנה להשאר כמה שיתבקש ללא כל כפייה, ללא כל אנטרס, לא היה לה רע בבית החולים, היא צייתה להוראות ולעיתים עזרה לצוות כשחלו החולים לאבד את השפעת הכדורים.
אליזבת שתפה פעולה וענתה לשאלותיהם של הפסיכאטרים שהיו לא פעם פולשניות ומביכות, בחיוך והייתה פותחת פה גדול לטיפול הנדרש זהו המקום היחידי בעולם שגרם לה לחיוך לחוש את עצמה בחיים מעט שונים היה לה חיבור לבית החולים הזה, בית חולים לנפש, למרות זאת תמיד השתחררה מוקדם משציפתה היא ומוקדם הרבה יותר משחשבו משפחתה, בית המשוגעים לא היה מקומה.
למרות דעתם והתעקשותם של אחיה ליאור ואחותה שונית שהציעו שיעריכו את אישפוזה ושזה עדיין מוקדם לשחררה, מנהל המחלקה חשב אחרת, דעתם והמלצתם של אחיה לא הייתה חשובה בעיניי הדוקטור.
גם עבורה דאתם לא נחשבה גם כך הקשר בינהם היה רופף מהיום שנולדו.
היה גם את אורי אחיה הקטן והאהוב של אליזבת האח היחידי שאהבה אהבתם הייתה כנה אורי בן עשרים ושבע, מיוחד כזה מין עוף מוזר כמעט כמו אליזבת, מנותק קצת מהעולם מחובר מידי לעצמו.
אורי תמיד הסכים עם הרוב והרוב לרוב היו משפחתם שהכריעו אותו לצידם, הוא פחד לזוז שמע ידבר דברים שאחרכך יוציאו אותו משלוותו, מירושתו, אהבתו הגדולה היא החיים הטובים החיים שמכבסים בשבילך, החיים שמאכלים אותך בחינם, החיים השקטים שלא חסר בהם אפילו אלמנט אחד,הבעיה היא שאורי חי בהודו במשך חצי שנה והתרגל כאילו כך נולד, הודי, הוא אוהב ת׳חיים אצל הוריו שאהבו אותו במיוחד ודאגו לכל צרכיו.
הם חששו מאיומיו ״שיחתוך״ להם להודו כמו שנהג לאיים כשקלט שהיו הוריו מסתודדים ומתלבטים לגביו ומדברים על עבודה, או כשהיה צריך כסף או שקט או כסף ושקט הוריו ממנו אותו באופן מלא כולל חשיש ומריחואנה שהיו על בסיס מחיה ראשוני בשבילו, אורי היה עצלן גדול ואהב מאוד את החיים הטובים בחורות זולות היו באות בזוגות, זוגות רק אורגיות ומלאי של סמים קלים זה מה שעניין אתו.
אבל אורי אהב עוד משהו אחד חוץ מאת עצמו ואת סגנון חייו הפרזיטי, הוא אהב את אחותו אליזבת, עליזה קראו לה כשהייתה קטנה עד היום בשכונה ככה קוראים לה, כשייתה קטנה הבטיחה לאחייה כשתגדל תשנה את שמה, כשיתאפשר גילה, אליזבת הייתה גדולה מאורי בארבע שנים וזה לא הפריע להם בחברות ובכל המזימות שחיברו ביניהם מילדותם ועד היום,עוד בילדותם שניהם היו שונים משאר המשפחה, אך דומים אחד לשני, לפניי שנה הוא חזר מהודו ועד היום הוא מובטל וחיי בדיר הקטן שלו ובסטלה שלא עוברת לו, אבל מי אני שאטיף לו הייתה חושבת לעצמה.
אליזבת כהרגלה יושבת על הכיסא העץ הבלוי הצהבהב שדהה בגינה במשך החורף.
זה כיסא חזק השחיל אחיה בהומור, בטוח ועמיד מפניי משקלה של אליזבת, שבעצם שלא שקל דבר.
מלטפת את מכנסי הפיגמה האדומה שמגעו רך היה קטיפתי, היא ממשיכה ללטף מלמעלה למטה ושוב ושוב.
עינייה בהו בוילון התחרה הלבן ושוב נזכרה, שוב דמיינה, שוב שמעה אותו קורא לה ״ עליזית שלי.
היא הייתה כולה עור ועצמות ופניה היו נאות מאוד כשפתחה את פיה לחיוך, דבר לשלא קרה לעיתים תכופות, אפילו חיוך נימוס לא היה אצלה מושג, אבל כשחייכה השמש האירה.
אליזבת חיה לבדה מאז אהבתה הראשונה ששברה את ליבה,היא לא החלימה מאז, ובלילות מתעוררת עם זעה קרה על המצח ובגדיה סחוטים, ליבה הקטן דופק בקצב מואץ וחרדות , זכרונות, ופחד תוקפים אותה,היא עוד חולמת על אריאל אהובה היפה תואר, המדופלם, המנומס זה ששבר את ליבה, זה שכבש את ליבה, בעל העיניים הירוקות שהביטו בה ודמעות דם ואהבה זלגו בהן, שפתיו הבשרניות שנשקו לה, בחושך באור, בצל, ובגשמים, בשירותים, בתוך עמדת השמירה, בכל משרד, בחלומותיה עורו השזוף המיוזע שדבק על עורה והתגולל בתוכה, ריח התפוח היה מלווה את שנתה בלכתו, אליזבת היא הייתה נזכרת בדמותו בהליכתו המטביעה חותמו בחולות, בצעדיו שצעדו אלייה בלהט, ידיו הגבריות והאיתנות אחזו במותניה הצרות וסובבו אותה באהבה חזקה אהבה ללא גבולות, מלווה במילים שהפכו את ליבה לשבויה שלו למאהבת, למשרתת לכל דבר אחר, אחר מימנה
היא ציפתה לפגישותיהם בקוצר רוח, שיחזור, שילטפה שינשקה שיעלים אותה לעולם שלו.
חייל משובח, מלך הארץ, לוחם מהקומנדו הימי, במדיו הלבנים, הנקיים, הצחים כשלג, הוא היה חייל לדוגמא חזותו הקשוחה ואופן ביצוע תפקידו שימשו לחיקוי והערכה תמידי בפלוגתו, מדיו מגוהצים עורו זוהר וריחו טבעי כפרי נדף מימנו, דרגותיו ועיטוריו הלכו לפניו, אליזבת התגאתה בו ודאגה לשבח את שמו ולהללו בכל העיר.