סיפור ראשון

אני יושבת ושואלת את אצמי איך הגעתי למצב הזה?
איך אני כל כך חזקה,חסרת רגשות וקרה מבחוץ?למה כל הזמן הזה נתתי לאמא לפגוע בי ולא אמרתי דבר,שתקתי כי ידעתי שזה יכול להיות גרוע יותר אבל ידעתי שזה לא בסדר ועכשיו החיים שלי שונים ממה שהם יכלו להיות אם היתי ילדה נורמלית בבית אוהב.
ואני יודעת שזה בגלל היא לא אוהבת אותי,גם אם היא אומרת שכן,אני יודעת שאהבה לא אמורה להיות כזו ואני יודעת שלעולם לא יהיה לי את מה שיש לחברות שלי,את הקשר שלהם עם אמא שלהם.
אני לא רוצה את החיים שיש לי,אני לא רוצה לחיות יותר בפחד הזה,לפחד לשאול ,לפחד לדבר ולחשוב פעמיים לפני שאני אומרת משהו.
אני בטוחה שזה לא אמור להיות כך.
כמה פעמים המילים שהיא אמרה לי פגעו בי וכמה הם שברו אותי.
ואפאחד לא ידע על הכאב שלי עד השנה,עד הטיול שבו אני מיקה ונויה החברות הכי טובות שלי חזרנו ודיברנו על הבעיות שלנו ואז אמרתי שאמא שלי פוגעת לי.זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו,וזה היה מפחיד ומשחרר באותו זמן.
הסיבה שלא אמרתי לאפאחד בגלל שלא בטחתי באפאחד וגם פחדתי,מה יחשבו עלי?מה יחשבו על אמא שלי?
גם תמיד אחרי שהיא פוגעת בי היא תמיד אומרת סליחה וזה..ואז זה גורם לי להרגיש שזה באשמתי אבל אני יודעת שזה לא.
זה לא קל אבל הן הבינו אותי..
מאז לא דיברנו על זה,עד לפני כמה שבועות שהייתי אצל מיקה ולמדנו למבחן בתנך והתחלו לדבר ואמרתי לה את כל מה שקרה לי..בכיתי אחרי כל מילה והיא הייתה הבןאדם הכי מדהים בכל העולם.
היא מבינה אותי ועכשיו היא יודעת מה עבר עלי ומה עובר עלי גם עכשיו.
אני מפחדת שיום אחד אני באמת אעזוב לא אחזור,כמו שהיא אומרת תמיד שאני דומה לאבא שלי ושאני מזכירה לה אותו ושאני אעזוב כמוהו..
היא מפחדת להיות לבד אבל היא מרחיקה כל בנאדם בחיים שלה והיא גורמת לי להרחיק את האנשים האהובים בחיים שלי גם.
אני לא רוצה להיות כמוה אבל אני מפחדת שעם הזמן אני באמת יהיה בדיוק כמוה..