סתיו אירי -פרק ג'-

ואז, היא התקשרה. הפלאפון שלי השמיע מוזיקה קלאסית משעממת שדורשת בכל כוחה שיכבו אותה, ואני חטפתי שבץ מוחי, או במקרה הטוב, התקף לב. לחצתי על הכפתור בזהירות, תוך כדי שידיי רעדו יותר מהלוחות הטקטוניים בהאיטי, אבל לא שמתי לב שעל הצג כתוב "לך להוריד את הזבל", שם קוד לאימא.
"הלו?" שאלתי.
"מי זה?" הוספתי.
"נו קווין, אני אימא!" אמרה. נפלתי על הספה.
"מה את רוצה?!" שאלתי.
"למה אתה צורח?" שאלה.
"כי מישהו חשוב צריך להתקשר אליי ואת גרמת לי התקף לב לשווא! לא עכשיו!" צרחתי.
"טוב, ביי." אמרה, כאחת שבורחת משדה קרב במלחמת האזרחים.
"ביי." אמרתי בכעס וניתקתי.
הדלקתי את הטלוויזיה. השעה הייתה שמונה חמישים ואחת.
"יש!" צעקתי באקסטזה כשראיתי שעכשיו התחיל סרט שאני ממש אוהב. 'לילה שחור בע"מ'.
"מי רצח אותו?" אמר שחקן נמוך קומה מן הטלוויזיה.
"אין לי מושג." אמר שחקן אחר.
"בואו נרצח את כל העולם ואז נגלה שמי שרצח אותו היה אתה, תוך כדי חקירה מעמיקה ושימוש בפלאפלים מרושעים שמנסים להשתלט על העולם!" אמר השחקן הנמוך.
"יאללה!" השיב השחקן השני.
גיחכתי.
צלצול נוסף נשמע. ניגשתי בזהירות ובדקתי את שם המצלצל. 'מס' חסוי'.
"הלו?" אמרתי רגע לאחר שלחצתי על הכפתור.
"עם מי אני מדברת?" שאלה בעלת המס' החסוי.
"ועם מי את רוצה לדבר?" אמרתי, אולי ברצון להציק.
"עם קווין." אמרה.
"נו, אני קווין." השבתי.
"אבל מי את?" שאלתי.
"מי אתה רוצה שאני אהיה?" שאלה כמוני.
"נו באמת, את דיאנה?" שאלתי לבסוף.
"כן!" ענתה.
"מה קורה?" שאלתי כאילו ששכחתי מן הדיון חסר המוח שהתנהל כאן לפני דקה.
"בסדר." אמרה.
"מה אתך?" שאלה.
"גם בסדר." השבתי.
"יש לך תכניות הערב?" שאלתי, מאחד את כל האומץ שלי בישיבת פרלמנט קטנה שאמורה לנסוך תקווה באותו האומץ.
"אתה מזמין אותי לצאת?" שאלה.
"היית רוצה שאני אזמין אותך לצאת?" הכנסתי לה.
"טוב, אולי. אני לא יודעת." השיבה. חטפתי מעין קריזה מכווצת.
"אז כן או לא?" שאלתי לאחר חצי דקה.