ממלכת טאווה – פרק 4 חלק ב' : בשבי

האוויר הקר מעולם לא הפריע כך לגוטומיר, מאז ומעולם גוטומיר היה מסתדר עם שינויים דרסטיים במזג האוויר, למען האמת, הוא היה חייב, ככה זה כשנודדים ממקום אחד לאחר.
אבל הפעם, הוא הרגיש את הקור חודר אליו, שובר את עצמותיו, מעלל בו, משפיל אותו, הוא ישב כפוף בפינת החדר הריק, ולא הרים את ראשו מברכיו. הוא פחד להרים את ראשו. הוא מעולם לא פחד כך, הוא תמיד ראה אותו בתור הנער הכי אמיץ בששת הממלכות, למרות שמעולם לא ביקר בהן.
"מי שם?" הוא לחש כששמע רעש, הוא עדיין לא הרים את ראשו, אך אין קול ואין עונה.
גוטומיר בלע את רוקו והרים את ראשו, קריין, שלא נראה כי השתנה כלל מאז הפעם האחרונה שנפגשו, עמד שם במבט מודאג.
"הכל בסדר גוטומיר ידידי?" שאל קריין.
"מה אתה רוצה?" לחש, קולו נשבר, הוא הבחין בכדור בדולח בידיו של קריין.
"עזב אותי. אני כבר אמרתי לך. לא משנה איזה משחק מעוות אתה משחק- אני לא אקח בו כל חלק." קולו התגבר, הרוחות בחוץ צווחו, וגוטומיר שב להתכווץ.
"קר לך?" אמר קריין והתקדם לכיוון גוטומיר, הדלת שאחוריו נסגרה.
"עזוב אותי." הוא הדגיש את מילותיו.
"אני יודע שאתה מדוכא גוטומיר, אני גם הייתי מדוכא אם הייתי יודע שמישהו שהיא כמו אימא שלי, בגדה בי ככה-"
"עזוב אותי!!!!" צרח, דמעה קלה נפלה מעיניו, זה היה משונה. הפעם האחרונה שזכר שבכה, הייתה לפני כשש שנים, לוסיאל הלכה למקום כלשהו והשאירה אותו בכפר בני אנוש במשך כשבועיים, בסוף שבוע השני הוא הבין כי לוסיאל לא הולכת לחזור כדי לקחת אותו, והחל לבכות מגעגועים אלייה, יומיים אחריי היא חזרה, והוא זכר, שהוא בכה מרוב אושר.
"גוטומיר… אני בצד שלך! אני מנסה לעזור לך! לא היית רוצה לדעת מה היא האמת?" שאל.
"לא ממך." אמר גוטומיר, הוא נרגע מעט.
"אז לא ממני. בוא תראה מה באמת קרה, בלי שאני אגיד לך." אמר קריין.
"איך תעשה את זה?" שאל גוטומיר, קריין התיישב לידו והחזיר בידיו את הכדור בדולח הגדול.
"הבא לי את ידך," אמר גוטומיר הושיט את ידו, וקריין הוציא מעיין קוץ.
"מה זה?" לחש גוטומיר.
"הכדור לא יכול לנחש, מה אתה רוצה לראות. הוא חייב רמז, אתה בכלל לא תרגיש את זה." אמר קריין ודקר את אגודלו של גוטומיר, טיפצ דם בצבצה, וקריין סחט אותה על הכדור בדולח.
בשנייה שהטיפה נגעה בכדור, ערפל סגול השתולל בתוך הכדור, ותמונה ברורה של שני אנשים חביבים נראתה, גוטומיר מעולם לא ראה מין קסם שכזה.
"יקירתי, המרק מוכן!" צעק בחור צעיר שהיה דומה באופן מפחיד לגוטומיר, שיערו היה חום בהיר, ועיניו היו ירוקות וגדולות. צורת גופו הייתה מגושמת וגדולה.
"טאני, כמה פעמים אמרתי לך? לא מכינים מרק לפני שמוסיפים את הירקות!" קולה של הבחורה נשמע עדין וחמים, דמעת עלו בעיניו של גוטומיר כשראה אותה יוצאת לקראת הבחור הצעיר שלא ידע להכין מרק, והוא ידע. הוא זיהה אותה.
"דופקים בדלת ננה?" הוא שאל אחרי שהיא הוסיפה את הירקות, אך אימו של גוטומיר אפילו לא הספיקה להסתובב כשנשמעה מכה חזקה, לוסיאל עמדה באמצע הסלון של הזוג המאושר.
"אני מצטערת, ננה." נראה כאילו הן הכירו אחת את השנייה.
"לוסי על מה את מדברת?" אבל לוסיאל שמרה על מבט קר וקשה, היא הכתה במטה שלה, ולחשה את הלחש הממית עליו סיפרה לגוטומיר לפני שנים רבות, אור לבן וחיוור הכה, והוריו של גוטומיר נפלו על הרצפה כבובת סמרטוטים.
קול יללה של תינוק נשמעה.
"לא!!!" צרח גוטומיר וניפץ את כדור הבדולח.
"אתה משקר!" הדמעות נפלו מעיניו ולא פסקו. "אתה משקר!!" הוא צרח, והמשיך לנפץ ברגליו את הכדור.
"אני מצטער…"לחש קריין.
"למה? למה היא תעשה את זה?" הוא לחש והתיישב ביאוש על הקיר, דמעות שטפו את פניו.
"ככה הם קוסמים גוטומיר, לא אכפת להם מכלום חוץ מעצמם. הם קרים ואכזריים. הורייך היו זוג הורים טובים ותמימים, שלא עשו דבר רע, ולוסיאל רצחה אותם." הוא אמר, גוטומיר שתק.
"הגיע הזמן לנקום ידידי, הגיע הזמן לנקום." לחש קריין.
"היא ידעה?" לחש גוטומיר.
"ידעה מה?" קריין נראה מבןלבל.
"האם לוסיאל ידעה," קולו נשבר "שיש להם ילד?" הוא השלים את המשפט.
"כן." אמר קריין בקול יציב.
"והיא הרגה אותם בכל זאת?" הוא אמר.
"לא אכפת לה ממך גוטומיר. אף פעם לא היה אכפת לה. בגלל זה היא רצחה אותם."
"אז למה היא אימצה אותי?" לחש
"היו לה נקיפות מצפון. חוץ מזה היא חשבה שאולי היא תוכל להשתמש בך."
"היא,"
"היא ניצלה אותי זה מה שאתה אומר?" לחש.
"אתה מיוחד גוטומיר. היא ידעה את זה. בגלל זה היא לקחה אותך. אם לא היית מיוחד היא הייתה זורקת אותך לכלבים בלא מחשבה." אמר קריין. גוטומיר נעמד, הוא נראה אדיש לגמרי.
"הסתלק מכאן." לחש "לא אתן לנחש ארסי להריע את דעתי על גברת לוסיאל, קוסמת השבעה." אמר, קריין הביט בו במבט כועס.
"אני עוד אשבור אותך, גוטומיר ידידי, לא משנה כמה זמן זה יקח, לבסוף, רוחך תהיה שלי, ומוחך לא יתפקד עוד תחת פקודותיך."
"תצטרך להרוג אותי, אם כך." גוטומיר הביט בנפצי כדור הבדולח, וחשב על לדקור את קריין עם אחד מהם, אך ידע כי מאחורי דלתות פלדה אלו, מבוך ארוך ומסוכן עוד מצפה לו, עליו לחשוב בחוכמה. גוטומיר דרך על כמה משברי כדור הבדולח.
"מי אמר משהו על להרוג? או לא, לא." חייך קריין. "אני חשבתי יותר כמו, על מוות בפנים."
הוא צעד לצידו השני של החדר.
"చేసేంతవరకు." דלת פלדה נפתחה לפתח צר וקריין חמק מתוכה, עוד לפני שגוטומיר הצליח להבין מה הולך.
(בשפת בני האדם: עד הפעם הבאה.)