כלוא בתוך קובייה- פרק ב'- ההצלחה?

"טוב, אני כמעט בטוח שהמכונה מוכנה ובטוחה לשימוש" אמר פרופסור פרקר כשאנחת הקלה מהעבודה הרבה שלו נפלטה מפיו כשהזדקף במרחב הגדול בקובייה, כשדוגי קפץ עליו וליקק שוב פעם אותו בשמחה.
"טוב.." אמר פרופסור פרקר מתחיל להתכופף לכיוון כפתור ההפעלה של המכונה בחשש "אני מקווה שזה יצליח.." ואז.. פרופסור פרקר לחץ על הכפתור האדום והבולט של המכונה.
המכונה התחילה לצפצף.
היא הייתה עשויה מכל מיני דברים שהיו לפרופסור פרקר בתרמילו והוא הצליח להרכיב מהם את המכונה הזאת.
מתוך המכונה יצאה יד רובוטית בעלת שלוש אצבעות רובוטיות שדפקה על הקובייה.
אף אחד שהיה מחוץ לקובייה לא שמע את דפיקתה של היד הרובוטית, ומחשבתו של פרופסור פרקר נכשלה כיוון שחשב שמישהו שמחוץ לקובייה ישמע את הדפיקות וילחץ על כפתור ההשמדה העצמית ופרופסור פרקר ודוגי יצליחו להתחמק מהקובייה בדיוק בזמן.
פרופסור פרקר חשב קשות.
האם כל עבודתו של הרכבת המכונה הייתה לשווא?, כך חשב בליבו.
פרופסור פרקר המשיך ללחוץ על המנגנון של היד הרובוטית והיד המשיכה לדפוק על הקובייה ולדפוק ולדפוק בתקווה שמישהו מבחוץ ישמע.
לאף איש מבחוץ, בעיר הגדולה לא היה אכפת מהדפיקות.
אף אחד לא שמע את הדפיקות.
מבט עצוב עלה בעיניו של דוגי והוא התחיל לבכות.
הוא ידע שלרגע אחד עלתה בליבו של פרופסור פרקר תקווה, ועכשיו… היא נמוגה.
שניהם הרכינו ראשם ובכו.
בכו על אור היום שמחוץ לקובייה שאין להם, את שמחת החיים שאין להם, את החברים שאין להם, את האהבה שאין להם והכי חשוב… את התקווה שאין להם…
דוגי ילל והשעין את ראשו על פרופסור פרקר ושכב על ברכיו במשך מספר ימים שלמים כאשר פרופסור פרקר לא נע ולא זז ולא דיבר אלא רק לחץ על המנגנון של היד הרובוטית, בתקווה שנותרה בלבו, מקווה שמישהו מבני האדם חסרי החיים ישמע את דפיקותיה של היד הרובוטית ולחיצותיו הנואשות שלו על הכפתור, ואת דפיקות הלב שנותרו לו.
פרופסור פרקר הרגיש שלא נותר לו הרבה זמן לחיות, והתחיל לתת לדוגי הוראות אחרונות:
"דוגי, אני אוהב אותך, ואם אני אמות, אני רוצה שתנסה כמה שיותר לא לאבד את שפיותך במהלך שהיותך בתוך הקובייה, כי.." אמר פרופסור פרקר ופלט עוד שיעול ארוך מפיו "כי אתה האהבה היחידה שלי בחיים" ופרופסור פרקר התמוטט על הרצפה.
הוא לא מת כמובן, הוא רק היה צריך לישון.
לא היו לו כוחות כמעט, מחוסר התקווה ששרר בלבו.
הוא המשיך ללחוץ על המנגנון כל הזמן, בתקווה, בתקווה שמישהו ישמע.
דוגי ילל אל תקרת הקובייה בפחד וחשש והתחיל להתפלל בשקט כדי שפרופסור פרקר לא יתעורר, לה':
"ה', עשה שמשהו יקרה לפרופסור פרקר. שהתקווה שוב תחזור ללבו. כמו שהייתה כאשר הוא היה מחוץ לקובייה. עשה את זה, שהוא יהיה מאושר. אני יודע שזאת בקשה גדולה, אבל עשה זאת, באמת, לא בשביל פרופסור פרקר, אלא… בשבילי. עשה זאת. בבקשה, עשה זאת, בבקשה! אמן." אמר ועצם עיניו.
וה'… שמע את הדברים הללו.