Goodbye My Lover-פרק 2

פתחתי את עיניי באיטיות. הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני נמצאת בבית החולים. לאחר כמה שניות נזכרתי בהכול. נתתי לדמעות לצאת. רופא נכנס אל החדר ונעמד מולי. "למה?" לחשתי והסטתי את מבטי לריצפה. הרופא הסתכל עליי במבט לא מובן. "מה למה?" שאל. העצבים מילאו אותי. "למה הצלתם אותי?!" אמרתי בחצי צעקה. לא נתתי לו להוציא מילה מהפה והמשכתי לצעוק "אני לא רציתי להינצל!" דמעה בוגדנית זלגה מתוך עייני השמאלית. "אנחנו בדקנו את העניין עם ההורים שלך והם סיפרו לנו שלא מזמן איבדת את הבן זוג שלך" הייתי בשוק. לא האמנתי שההורים שלי סיפרו לאיזה רופא דבילי על מיכאל. התחלתי לדמוע. מיכאל.. כמה זמן לא קראתי לו בשמו. "אין לך שום זכות לדבר עליו! תסתום את הפה שלך! שום דבר מיזה זה לא עניינך אישי!" צעקתי. אני מודה כשהגזמתי בתגובה שלי אבל לא יכלתי לשלוט בזה. "אני תכף ילך, אבל קודם אני צריך להודיע לך משהו." הסתכלתי על נקודה בתיקרה הלבנה. "אבחנו שיש לך בעיית דיכאון במישור הרגשי" העצבים התחילו לעלות שוב מחדש. "איזה מישור ריגשי לעזאזל? תעשה לי טובה." הוא הביט אל תוך עיניי. "את עוברת תקופה קשה. יש לך מחשבות אובדניות,התפרצויות זעם ובכי. את עומדת להתשפז במכון סגור לילדים בגילך" צחקתי בחוזקה. "אתה חי בסרט אם אתה חושב שההורים שלי ירשמו אותי לדבר כזה" המשכתי לצחוק. "הם חתמו כבר על המיסמכים. מחר בבוקר מעבירים אותך" ויצא מהחדר ללא לשמוע את התגובה שלי. הייתי מופתעת. איך ההורים שלי היו מסוגלים לעשות לי דבר כזה. איזה מין בנאדם ישלח את הילד שלו למכון סגור. והדמעות עלו מחדש.. הסתכלתי לקיר. "טוב לך שרע לי?! תראה מה אני עוברת כאן בלעדייך. נטשת אותי." צעקתי עם דמעות אשר זולגות במורד לחי.