לא מבין

"אני מבין את זה." הוא אמר ותפס בכתפיי, הוא הביט עמוק ככל שהוא יכול אל תוך עיני, אבל אני יודעת שהוא לא ראה דבר או לפחות לא את מה שהוא חיפש.
"אני מבין אותך." ברגע שהמילים עזבו את שפתיו, צחוק מריר נפלט מבין שפתיי, אלוהים, כמה שהוא טועה.
"אתה לא מבין אותי." אני אומרת ומנענעת את ראשי בזמן שאני מחליקה מעדינות מבין ידיו.
"אתה לא יכול להבין." אני מוסיפה לאחר שנייה, והמבט הנבגד על פניו כמעט ריסק את ליבי, אך לרוע מזלו, ליבי הרבה יותר קשוח ממה שנראה.
"חייתי יותר מידי חיים והייתי יותר מידי אנשים מכדי שמישהו אי-פעם יצליח." נאי אומרת והצחוק המריר שלי עדיין עומד באוויר.
"אם היית רוצה להבין אותי," אני אומרת לפתע."הייתה צריך להגיע לפני שנים."זה היה אכזרי מצידי, אני יודעת, אבל הוא יפגע פחות אם אני אעזוב אותו עכשיו, זה יכאב לשנינו פחות.
"אני מבין." הוא מתעקש, ואני יודעת שהוא לא יעזוב את הנושא, הוא מעולם לא היה מוכן לעשות זאת, הוא תמיד היה עקשן וזו הייתה אחת התכונות האהובות עליי ביותר באנשים, תמיד אהבתי את אלו שלא ידעו לוותר, ועמדו על שלהם עם הסוף, גם אם זה לעולם לא עובד לטובתם.
"לא," אני אומרת."אתה לא." הייתי רוצה לגרום למילים הבאות לכאוב פחות, אך הייתי חייבת לעשות זאת.
"אתה נער מפונק שכל חייו האכילו מכפית כסף," אני אומרת."אתה לעולם לא תבין שום דבר שעברתי." אני מוסיפה וקמה ללכת, אני אוהבת אותו, לעזאזל אני אוהבת אותו כל-כך שזה כואב, ולכן, אני צריכה ללכת כל עוד יש לי סיכוי.
"תסבירי לי." הוא אומר בשקט ותופס בידי, המבט בעיניו קורע את ליבי, אך אני לא יכולה להישאר פה עוד זמן רב.
"הייתי עושה זאת בשמחה," אני מתחילה לומר."אבל כבר מאוחר ואתה גם ככה לא תבין דבר."