ערפילים – פרק חמישי

"מגנוס." אמרה אלווה, קולה שקט וקר, חד עד כאב.
"באמת חשבתה שלא אבין? ציפיתי ממך ליותר. אתה זה שלימד אותי כיצד להלך ולתמרן את האנשים סביבי, וכיצד להבחין בין אמת לשקר." קולה לא הצביע על רגש כלשהו. קול שלו וניטרלי, קול שמתאמץ להסתיר את הכעס שהלך ונבנה בתוכה.
"נו באמת," פלט מגנוס, צוחק, "את חושבת שלא ידעתי? עם כל הכבוד לתבונה ולקליטה המהירה שלך, יש לי נסיון של עשרות שנים. תחשבי רגע, למה רציתי להיפגש איתך, במקום מרוחק ומבודד כל כך, אלמלא היה בי רצון כל שהוא, שניתן היה להשיג רק על ידי הפגישה הזו? היית צריכה להגיע לכאן מרצונך החופשי. רק כך המפגש הזה היה מועיל." הוא הסתובב והחווה בידו על החדר, "זה המקום המוגן ביותר ברחבי עיר העננים. אי אפשר לשמוע דבר ממה שנאמר בחדר, לא שמישהו יתקרב לכאן הזה לאחר שהורתי בפירוש שברצוני להיות לבד, ומבחוץ הזכוכיות הן מראות, כפי שאת יודעת היטב." מגנוס גיחך, קול שנשמע הרבה יותר מתאים מהציחקוק המזויף שפלט מקודם, "מלבד הכעס שלך, לא הייתה לי דרך להביא אותך לכאן, ואת יודעת את זה." אלווה צנחה בכבדות על הכורסה הקרובה, נותנת לשערה ליפול ולהסתיר את פניה.
"מעגלים בתוך מעגלים," פלטה, ומגנוס הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "מה חשבת?" שאל, "שאת יכולה לדעת מה עובר לי בראש? שאת יכולה לדעת על מה אני חושב, מה אני מתכנן, מה אני עושה? את, יותר מכולם, אמורה לדעת שזה בלתי אפשרי." את המשפט האחרון הוא פלט במעט מרירות.
אלווה לא השיבה, רק הרימה את ראשה וחשפה את ניביה בחיוך לועג.
"זה לא אומר שאני כבר לא כועסת על איך שתמרנת אותי," אמרה בקולה הקודם, השלו. "פשוט עכשיו הכעס שלי מתמקד במשהו אחר." החיוך הלועג התחלף בהתרוממות עדינה של שתי קצוות שפתיה, מעין חיוך-לא-חיוך לא ניתן לפענוח. היא ניערה את ראשה בעדינות, נותנת לשערה לגלוש ולהסתיר את עיניה. "אבל עכשיו נחזור לנושא המרכזי: למה רצית להיפגש איתי?" שאלה, בהתעניינות מסויגת מעט "כי אני נהנה ממראה דמותך המלבבת, גם אם הכועסת מעט." השיב מגנוס, מרוגז, "את צריכה להגיע לכאן, גם אם לביקורים קצרים. זה חשוב. אנשים צריכים לראות אותך, לדעת שאת עדיין כאן. הם – "
"אני לא מאמינה לך." אמרה אלווה בשלווה, כאילו לא שמה לב לעובדה שהתפרצה באמצע המשפט שלו. אולי זו הייתה המטרה.
"המניעים שלך מעולם לא היו אציליים, והם מעולם לא יהיו. אתה תמיד פועל לטובתך האישית. לעולם לא לטובת הזולת, ואני לא חושבת שזה ישתנה בקרוב." היא חייכה בנימוס, מודעת לעובדה שחיוכה נראה יותר כמו העוויה.
"את ממעיטה בערכי," השיב מגנוס בנועם, "אף על פי שבעבר חטאתי, כיום אני מוכן ומזומן לשרת את עמי בכל דרך שתידרש."
"כן, אני בטוחה בכך." מלמלה בבוז.
"בכל מקרה," המשיך מגנוס כלא שומע, אף על פי שייתכן שבאמת לא שמע את תשובתה החרישית, "אני צריך את עזרתך. אנחנו צריכים את עזרתך." אמר, מדגיש את המשפט האחרון, בעוד שעל שפתיה של אלווה עולה חיוך משועשע מעט.
"באתי לפה במטרה אחת," אמרה בעודה קמה מהכיסא, "והיא לא הייתה להקשיב לך מקשקש על דבר מה שבטוח שאתה לא מוצא בו כל עניין, לא שכן רוצה לבצע אותו. אני רוצה שכך זה ישאר. אני מצטערת, מגנוס, זה פשוט לא היום שלך."היא סיימה בקרירות, שלחה אליו חיוך זוהר ויצאה מהחדר.