שבילים ומטוסים

שבילים ומטוסים

צמרות העצים נעו ימינה ושמאלה לפי משב אקראי של הרוח, עננים גדולים התקדמו באיטיות בשמיים כמו פרות הינדיות שמנות וטיפה אחת קטנה של התנדנדה מקצה מחט של אורן גבוה, תופחת לאיטה.
כשישה מטרים מתחתיה נמנם קופר, שקוע בחלום על מטוסי סילון ורכבות מהירות. העשב הארוך דיגדג את קופר מתחת לחולצתו, אך הוא נאחז בחלום בכח בשמיכת החלום, מסרב להכיר ביער העבות הרוחש סביבו – מרחף בשמיים הכחולים.
טפיחה רטובה על עינו השיבה אותו למציאות.
הוא שכב שעון על אבן גדולה וחלקה לצד השביל, מימינו ומשמאלו לא היו עוד מטוסי סילון שורקים. במקומם היו עצים, הרבה עצים גבוהים, וזהו.
׳איפה כולם?׳ הוא חשב, מסתכל לכל הכיוונים, והבין. הקבוצה המשיכה בלעדיו. פחד עז תקף אותו, הוא נעמד על רגליו ורץ בבהלה אל השביל.
״הלו!״ הוא קרא, צופה בהמשך השביל. רחש מאחוריו הקפיץ אותו על עקביו.
״מי שם? קופר? גם אתה נרדמת?״
זה היה נועם לוי, מהכיתה המקבילה. נועם פיהק ושפשף את עינו מתחת למשקפיים המרובעות שלו, מלווה את קופר במבטו החולמני, שכמעט התחבא תחת מפל תלתלים ג׳ינג׳ים.
״נפרדנו מהקבוצה,״ מלמל קופר והסתכל סביבו. שביל צר נמתח מלפני ומאחוריו מעמיק בכל כיוון לתוך מעבה היער.
נועם שתק. הוא הסתכל לאותו כיוון אליו בהה קופר בחוסר אונים.
״לעזאזל!״ קרא ובעט באצטרובל ששכב תמים על השביל, הזה טס במהירות ונבלע בשיח.
״אוה!״ נשמיעה נהימה מנומנמת מאותו שיח ומיד אחריה הגיח גוליית מעסה את מצחו ושואל בקולו האיטי,
״מי זורק שם אצטרובלים?״
״נפרדנו מהקבוצה גוליית,״ פלט קופר בחוסר סבלנות והסתובב חזרה להתבונן ברוב חשיבות בהמשך השביל, מסתיר חצי נחמה על כך שהוא לא לבד בצרה הזאת. גוליית היה חברו לכיתה ולמען האמת עם לוי הוא מעולם לא החליף יותר מ״שלום״.
גוליית שרך את רגליו הגדולות ועמד מעט מאחורי קופר ולוי. שותק.
הוא היה די מגודל עבור ילד בכיתה ד׳, היה לו ראש גדול עגול ומגולח, זוג עיניים קטנות ממצמצות וכרס שתפחה כל פורים עם קבלת משלוחי המנות.
״נפרדנו מהקבוצה?״ הוא שאל באיטיות, כאילו לא היה די לו בהכרזה של קופר ובמבטו הנרגש של לוי.
קופר לא השיב, הוא המשיך לצפות קדימה להמשך השביל, נזכר בכל תוכניות ההישרדות שראה בטלוויזיה על אנשים שתעו ביער ושרדו.
טפטוף קל התחיל, הילדים זעו במקומם באי נחת, ומיד התגבר ונהיה גשם של ממש, הילדים רצו לתפוס מחסה מתחת לעץ אלון רחב, עמדו שם ושתקו, מחכים שהגשם יחלוף. שעה קלה שתקו שלושתם, והמתינו.
לוי מתבונן סביב בטיפות המים הכבדות ששרטטו על השלוליות אלפי מעגלים קטנים, גוליית התנשם בכבדות וקופר רק עמד, וחשב.

״שמעו״ הוא אמר לאחר שנפסק הטפטוף, ״אנחנו כאן לבדנו, עלינו להמשיך קדימה בכוחות עצמנו, אין כאן שום מורה או מנהלת שתדחוף אותנו קדימה ולכן האחריות היא רק שלנו, עלינו לצאת מהיער הזה!״
גוליית ולוי הביטו בקופר, פניהם עוטות ארשת של הסכמה קפואה.
״טוב, כדאי שנתחיל ללכת״ אמר והתחיל לפסוע אל תוך היער.
העננים התפזרו והשמש ליטפה אותם מבעד לעלים, השלישייה צעדה בטור כשבראשה קופר, צעדו מהיר ונחרץ, מאחוריו התנדנד בגישום גוליית במאסף מתבונן לכל הכיוונים, נועם לוי.
מבטו של קופר היה נעוץ כסכין בכל אבן בולטת שנחשפה עם פיתול השביל, בכל עץ עקום שהתגלה כשזו הייתה נעשית קרובה מידי, וכשזה היה מתקרב, היה עובר במבטו לפרח שצמח מתוך דרדרת אבנים ומתקדם בנחישות לכיוונו, ושוב עבר מבטו לפיתול הבא בשביל שמשך אותו אליו באלימות, וממנו ל-
הוא הסתכל אחורנית וראה את לוי במרחק מה מהם מתבונן באותו פרח שצמח מאותה דרדרת אבנים. היה זה פרח וורוד, עורקים סגולים כהים עברו לאורך עלי הכותרת הזקופים שלו. גבעולו היה דק וערום וסביב בסיסו צמחו עלים ירוקים בשרניים וכהים שסוככו על האבנים מתחתיו ומצדדיו.
לוי נפעם, הוא כרע על ברכיו והתבונן מקרוב בפלא שצמח מתוך האבק והטחב. הוא גחן כדי להריחו, עוצם עיניים ושואף, פנימה.
הוא פקח את עיניו בהפתעה כדי לראות נעל עומדת בדיוק בנקודה ששנייה לפני כן צמח הפרח. הוא הביט למעלה, מעל הנעל היתמר קופר, עיניו מכווצות בכעס.
״הי! למה עשית את זה..?״ שאל בתמימות.
״נועם מה נסגר איתך? זה נראה לך הזמן הנכון להריח פרחים?״ הפטיר לעומתו ברוגז.
״למה לא?״ הוא מלמל.
״תתעורר כבר! אתה לא רואה שאנחנו אבודים ביער הזה?״ צעק והסתובב בכעס להמשך השביל, עוקף את גוליית המשתומם וממשיך בדרך.
״מי אמר שאחנו אבודים?״ מלמל נועם לעצמו, נעמד וגרר את רגליו שוב אל מאחורי גוליית.
קופר העמיד פנים שלא שמע ורק החיש את צעדיו מבלי להביט אחורה.
׳למה הכל חייב ליפול עלי? אני מוכרח להוביל את שני אלה החוצה מהתסבוכת הזאת, אני מוכרח להתרכז אחרת ניתקע פה שלושתנו, אין זמן עכשיו לפרחים וגם לא למטוסי סילון,׳ הוא התמקד בסלע הבא בתור והתחיל לחתור לכיוונו מתעלם מהשריקה המסולסלת ששמע, ׳וגם לא לרכבות שורקות…׳
ציפור קראה מעליו, הוא עבר במבטו לגזע הכרות בהמשך השביל לפניו. פתאום הציץ אחורנית, גוליית ולוי עמדו הרחק מאחורה מביטים בצמרת עץ סמוך. הוא הרים את מבטו, על ענף גבוה ישבה ציפור שמנה וססגונית בעלת מקור רחב ופחוס וציצת נוצות אדומה מזדקרת מקצהו של זנב ארוך.
הציפור זקפה את ראשה ושחררה שרשרת של שריקות צווחניות ומתגלגלות. לוי זע במקומו בהתפעלות.
״מה עכשיו?״ התרגז קופר, ״מצאתם לכם זמן שניכם, לעצור ולהסתכל על ציפורים?״
״תראה איזו יפה היא קופר!״ התרגש לוי, ״אפשר יהיה לעצור לחמש דקות ולהתבונן בה נכון?״
״לא! אי אפשר! איזו תועלת תצמח לנו מלבזבז את הזמן שלנו בלהסתכל על ציפורים? אנחנו צריכים להמשיך להתקדם!״
״מה זאת אומרת איזו תועלת?״ השיב לוי, ״פשוט תראה אותה!״
קופר העיף שוב מבט חטוף בציפור השמנה, ״כן, יש תועלת, אפשר לתפוס אותה ולאכול אותה. גוליית טפס על העץ ותוריד אותה!״
גוליית ניתק את מבטו מהציפור, הנהן באיטיות לקופר והחל לטפס על הגזע.
״לא! אתן תבריחו אותה!״ קרא לוי.
״שתוק כבר! יא חתיכת מעופף..״ סינן קופר והרים אבן מהקרקע, הוא הניף את ידו להשליך אותה על הציפור וזו התעופפה לפני שהספיק לשחרר את האבן, צווחת ונעלמת בין השיחים הגבוהים, זנבה מתנפנף מאחוריה.
״קדימה, ממשיכים.״ הכריז קופר והסתובב להביט באותו גזע כרות שהתרכז בו דקה לפני כן.
גוליית ירד מהעץ ושרך את רגליו בעקבותיו. מאחוריו שוב במרחק מה, לוי.
וקופר שב לעבור במבטו מהגזע הכרות לשיח היבש וממנו לעצם הבא, מסלק מראשו כל מחשבה טפלה על ציפורים, רכבות קיטור ומטוסים..
הוא אף פעם לא ראה בטלוויזיה אנשים שנחלצו ממצב כזה ע״י התבוננות בציפורים וחלומות בהקיץ. הוא חשב על ההוא שראה פעם בתכנית ההיא שאבד בלילה במדבר ובאמצעות כוכב הצפון הצליח לנווט את דרכו לעיירה הקרובה. אבל לו זה לא כל כך עזר מאחר שלא היה לילה והוא גם לא ידע למצוא את כוכב הצפון, ובעצם לא היה לו מושג באיזה כיוון עליו ללכת אפילו אם מצא.
בכל מקרה ידע שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, אם זה היה תלוי בלוי בטח היו נשארים שם להריח את הכלניות הארורות ההן. וגוליית – הוא הגניב בו מבט, הולך באיטיות מאחוריו וממשש את בטנו, שיהיה רק בריא גוליית.
״אני רעב״ קרא פתאום הילד המגודל בקול עמוק, קופר התעלם והמשיך בקצב מוגבר. גוליית תמיד הקשיב לקופר. בכיתה הוא היה מעין חייל שלו, הוא היה חזק וגדול והיה מסוגל פיזית לעשות דברים שלא כל ילד בן 10 מסוגל להם.
אבל לפעמים הוא בכיין, הרהר קופר, כשהוא רעב או עייף הוא פשוט מסוגל להיות כל כך אנוכי, להוריד קצב, איך הוא לא מסוגל לראות את התמונה הגדולה?
הוא נעצר פתאום. הוא שקע בהרהורים ולא שם לב שהוא הגיע לפרשת דרכים, הדרך המשיכה קדימה לתוך העצים אבל גם מימינו ומשמאלו נפרסו עוד שני שבילים, מובילים אל עצים לא שונים בהרבה. גוליית ולוי נעצרו מאחוריו, הוא התבונן סביב, שום שלט לא היה בנמצא.
גוליית פיהק, ״אני עייף.״
״שתוק גוליית,״ סינן במהירות קופר, ׳לאן לעזאזל נלך עכשיו?׳ הוא שאל את עצמו. כל השבילים נראו בדיוק אותו הדבר. אפילו השביל שממנו הגיעו. קופר חיפש רמז, סימון שבילים על העצים, שקיות של ממתקים, אפילו איזה מסטיק לעוס שרותי מהכיתה של לוי תמיד יורקת לפני שהיא דוחפת חדש לפה.
הוא לא מצא כלום. כלום. הגשם שירד השאיר אדמה חלקה בלי רמזים. מה יעשה עכשיו?
כיצד יבחר באיזה שביל ללכת? הוא נפל על ברכיו בייאוש, כורע בבוץ וטמן את ראשו בידיו. ואז הוא ראה אותה, מציצה מתחת לאוסף עלים בצד השביל, טבועה וברורה בבוץ, זו הייתה עקבה. טביעת נעל גברית גדולה וגסה, פונה בביטחון לכיוון השביל שהעמיק ימינה לתוך היער. מעט אחריה, עוד אחת, חברתה הסימטרית, אותה טביעה בטוחה רק מנעל שמאל ומעט אחריה ממשיכה את דרכה של זוו, עוד טביעה מוכרת של נעל ימין.
הבעתו החרדה של קופר התחלפה בחצי חיוך של הקלה, ״לשם!״ הוא קפץ על רגליו והכריז, מסתכל לאחור בניצחון אל גוליית ולוי. לוי הרים את מבטו, הוא רכן על הרצפה מעל טור נמלים, אדיש לכל הדרמה שהתרחשה בראשו של קופר, גוליית עמד מעליו, מציץ בקופר, ממצמץ, מביט בלוי ושוב ממצמץ ומביט בקופר.
״אני חושב שעדיף ללכת לשם״ הצביע לוי לכיוון טור הנמלים, ״אני סקרן, מה יש להן לחפש שם?״
קופר בהה בו, משותק מחוסר מילים, פוער את פיו ואת עיניו, משותק.
״אתה.. חושב… נמלים…״ הוא גמגם מרוב כעס, ״לשם…?״ הוא התעשת-
״כמה-חולמני-אתה-כבר-יכול-להיות?!?!״ צעק כל מילה בנפרד ורקע ברגליו, מפזר את טור הנמלים לכל עבר. ״יש פה טביעת נעל של מבוגר ואתה רוצה ללכת אחרי נמלים?!?״
״מה הבעיה?״ שאל לוי בתמימות.
קופר צעק ביאוש ותפס בידו של לוי, ״קדימה, אתה בא איתי עכשיו, גוליית עזור לי!״
בצייתנות הקים גוליית את לוי על רגליו וקופר החל לצעוד בכיוון העקבות בקצב מהיר, חצי ריצה.
׳איך אפשר להיות כל כך ילדותי?׳ חשב קופר והחיש את צעדו, דורס ברגליו את השביל, עיניו נעוצות בפראות בטביעת הרגל הבאה. לא משנה כבר, עוד מעט הוא ימצא את הדרך החוצה, עוד מעט- צעדים מהירים מתחלפים בריצה- תודות לעקבות האלה הוא יראה להם שהוא צדק כל הדרך, לשוטים האלה.
העצים מתחילים להתמעט וקופר כבר רואה אור חזק בהיר מציץ מבין השיחים בקצה השביל, עוד טיפה הוא פורץ דרך השיחים בשלושה דילוגים ענקיים-
השמש מכה על פניו, העמק הענק והמיוער נפרס ממולו וקופר בדיוק מזהה את התהום שנפערת לפניו.
הוא בולם בדיוק שניה לפני שהוא מחליק למטה, גורר אחריו ענן אבק ומדרדר אבנים קטנות מהצוק. עקביו – סנטימטרים ספורים מהשפה, בהונותיו – תלויות בין שמיי לארץ.
הוא הציץ בבהלה מעליהן, ראשו הסתחרר, הוא נפל לאחור על הישבן באנחה חנוקה. ליבו דפק כמו משוגע, הוא הרגיש אותו הולם כמו פטיש ברקותיו הרטובות מאגלי זיעה. נשימתו נעתקה בחרדה, השערות הקטנות על עורפו סמרו, הוא התהפך על בטנו וזחל באיטיות לכיוון התהום. לא יכול להיות שראה מה שראה. הוא התקדם באיטיות, מחבק את האדמה, כאילו זו יכולה לנער אותו מעליה הישר מטה. קופר הציץ שוב מהשפה, מאיפה ששניה לפני כן אצבעותיו היו תלויות כמרחפות.
הוא פלט צווחה אילמת ופנה אחורה בבעטה, זוחל בחזרה וגורר את ברכיו בסרבול על הקרקע. אחר נשען על רגל אחת, מנסה לייצב את העולם שהתנדנד כאילו היה סירת דיג עלובה באמצע ים סוער. כשיכור נעמד על שתי רגליו, כפוף מטה ומחזיק את ברכיו בידיו. מבטו קפוא בין שתי כפות רגליו ונשימתו כבדה.
רחש מהשיחים גרם לו לזקוף את ראשו. גוליית הגיח ראשון מבין הענפים, לוי שניה אחריו פניו מודאגות.
״קופר! אתה פה-״
״אל תרוץ כל כך -״
״הוא מת!״ יבב קופר בפנים קפואות.
״מי מת?״ שאלו ביחד, קופר לא השיב.
שניהם פנו לשפת הצוק והתבוננו מטה, הרחק מתחתם למרגלות מצוק תלול דמות כהה ודוממת הייתה מוטלת על הסלעים באמצע הדרך מלמעלה לוואדי.
נועם הניח יד על כתפו של קופר, ״בוא. בוא נלך מכאן.״ והתחיל ללכת בצעד בטוח בחזרה לתוך השיחים. גוליית אחריו, מציץ בקופר בעיניו הקטנות ונעלם.
רגליו של קופר החלו לנוע באיטיות בכיוונם, ראשו שמוט גבו כפוף והוא מדדה ימינה ושמאלה עוקב אחרי השניים באין אונים, כמו פרד מסע המובל ברצועה. בראשו ראה עוד את הדמות הכהה מוטלת שם, חסרת חיים. הוא גם בקושי שמע את שריקת הציפור שהסיחה את ליבו של נועם ומשכה את הילד הסקרן לרדת מהשביל.
״לאן אתה הולך?״ קרא אחריו חרישית, ׳מה זה משנה,׳ אמר לעצמו, ׳נכשלת. טיפש.׳ וגרר את רגליו בעקבותיו.
ציצת הנוצות האדומה הבליחה לסירוגין מבעד לעצים ונועם בעקבותיה, מדלג בין האבנים והשורשים המתפתלים של העצים. ליבו של קופר לא שט אליו, הוא המשיך ללכת סהרורי מאחוריו. מה יעשה עכשיו? חשב. לא, הוא בעצם כבר לא חשב, הוא היה מותש. הוא שמע את נועם קורא בהתפעלות לפניו וגרר את רגליו דרך הסבך שלפניו.
הם עמדו בשולי קרחת יער קטנה, במרכזה ניקוו מי מעיין לבריכה קטנה וצלולה מוקפת בעצי פרא. ציפור גן העדן ישבה על ענף וניקרה גרעינים מתוך פרי אדום מבוקע.
גוליית זינק ממקומו מילא את ידיו בפירות והתיישב על שפת המעיין, הוא קירב את אחד הפירות אל פיו.
״אל תאכל את זה גוליית!״ הזהיר קופר בחוסר קול ״הם יכולים להיות רעילים!״
נועם חלץ את נעליו וטבל את רגליו במים הצוננים.
קופר קפא על מקומו ליד הסבך.
צמרות העצים נעו ימינה ושמאלה לפי משב אקראי של הרוח, עננים גדולים ולבנים התקדמו באיטיות בשמיים כמו פרות הנדיות שמנות וטיפה של עסיס ניגרה מפיו המלא גרעינים מתוקים של גוליית.
״בסדר, אפשר לעצור כאן ל5 דקות.״

מתגעגע אחי. מהקצה השני והמושלג של העולם.