מלחמות הקסם-פרק ראשון

פרק 1: דמיאן
האדמה העלתה צחנה מגופות הת'ארוקסים. חייליו של דמיאן הערימו את הגופות בערימה אחת ליד השנייה. נדרשו שלושה לוסיאנים בכדי להרים ת'אורקסי בודד. הפרווה העבה של הת'אורקסים הייתה מכוסה בדם שנזל מפצעי החורים שכיסו את גופן. היא התקשחה והפכה לאבן.
"מחזה נפלא, לא חושב?", פנה לאנדו אל דמיאן. הוא היה אחיו הצעיר. מאז שגדלו יחד בעיר הלוסיאנים חלמו להיות קפטנים בכירים בצבא. דמיאן בהיותו הבכור התנדב לפניו וצבר ניסיון בקרבות רבים במלחמות הקסם הקודמות ועלה בסולם הדרגות במהרה עד שהרוויח את תואר קפטן המשנה. לאנדו תמיד היה לו לזנב ולמרות זאת היריבות לא פגעה בקשר ביניהם.
"אני בטוח שעבור הת'ארוקסים הללו, המצב לא כזה נפלא", השיב דמיאן. צמתו הירוקה הגיעה עד לאמצע גבו. היא לא הייתה זוהרת כמו הזהובה של אחיו ורוב השערות היו שרופות וקצרות. הוא גרד את החלק של הצמה ששכב על כתפו ובחן את הגופות במבט ארוך. כלוסיאני שלחם רבות ביצורים הללו הוא ידע שהם לא ייכנעו ללא קרב. אך שדה הקרב הראה אחרת. כלי הקרב שלהם, גרזנים ואלות קוצניות היו זרוקים על הדשא והם נקיים ללא טיפה של דם עליהם. קשה היה עבורו לדמיין שהת'אורקסים חטפו כאלו פציעות, שגרמו לגופם להפוך למסננת, ואינם הגיבו חזרה. הוא הבין שהתקיפה נעשתה ממרחק רב. הפרווה הקשיחה שלהם העידה לו כי הקרב התרחש לפני זמן רב, באמצע הלילה.
"חמישה מסתננים ת'אורקסים. הבהמות למדו לחשוב סופסוף?", הוא עיוות את פיו לנוכח המחשבה.
"ואולי הם נמלטו מהתוקפים שלהם ומתו כאן", השיב לאנדו.
"ממתי ת'אורקסים נסים?!", דמיאן הסתכל על לאנדו והידק את שפתיו. "אתה לא ילד לאנדו, ת'אורקסים לא נסים! זו בושה עבורם!", הוא כמעט וצעק.
"אלה רק חמישה ת'אורקסים…", נאנח לאנדו. הסקרנות של אחיו היקה עליו.
העיניים השחורות של דמיאן התרחבו. "חמישה ת'אורקסים מתים! בשטח שלנו! ביער לקוסט!", הצעקות שלו גרמו לסוסים של חייליו להתפרע ולסגת לאחור.
"בסדר", לאנדו הרים את כף ידו וסימן לאחיו להירגע. "מה הפקודה שלך?".
"אנו נמשיך הלאה. לוחמים היו ערניים לכל תזוזה שאתה קולטים. קדימה, לרכב!", דמיאן משך במושכות סוסו והחיה החלה לדהור. אחריו היה לאנדו כשהוא מוביל את עשרת החיילים הלוסיאנים אחריו.
הדהירה של הסוסים לשריון הלוחמים לקפץ על גופם. השריון של כל הלוחמים הלוסיאנים היה זהה, מלבד זה של המלך. השריון היה עשוי ממתכת שנחצבה מהרי הקרח ונצבעה בסגול. עיטורי כסף בצורת גלים קישטו אותה באזור החזה והזרועות. העיטורים יוצקו אל תוך השריון, מומחיות שהייתה ידועה רק ללוסיאנים.
השריון היה מורכב משני החלקים. העליון רחב מאוד ובעל כתפיות חדות. הוא היה יכול לחסום להבים קהים. הוא כיסה את כל הפלג הגוף העליון מהצוואר עד לכפות הידיים. הלהבים היו מוטבעים בתוכו בתוך פרצה שנבנתה במיוחד בין כף היד אל הזרוע. הייתה נדרשת תנועה שרק הלוחמים היו מכירים אותה ושני להבי חרב עבים היו פורצים מתוך השריון בתנועה מהירה. החלק התחתון של השריון היה צמוד מאוד ואם זאת אפשר תנועה חופשית של הרגליים ולא פגע בזריזות של הלוסיאנים.
הלוחמים חצו את כל יער לקוסט. היער היה הגבול המערבי של ממלכת הלויסאנים. הוא היה עתיק מאוד, בין היערות הראשונים שנוצרו באדמות של אליס. קרבות רבים נערכו במשך מאות השנים במלחמת הקסם בין הלוסיאנים לת'ארוקסים עד להסכם השלום לפני מאתיים שנה. דמיאן הכיר כל דרך ביער, הוא ידע לאן כל פנייה תוביל אותו, כל קיצור דרך שקיים , כל שם של שיח שהיה קיים, כל מקור מים וכל אדמה ראויה לעיבוד חקלאי.
לאנדו סובב את ראשו לצדדים על כל עץ שעברו בדרכם. הוא כיווץ את עיניו ועיקם את פיו. לאן אתה לוקח אותנו אחי? הרהר לעצמו. הם חצו מזמן את העץ שסימן את סוף מסלול הפטרול שלהם. אם הם ייפגשו בפטרול אחר של לוסיאנים, ידווחו על כך שחרגו מסמכותם וייענשו על ידי הקפטן רפונז. אחרי שהבחין כי הם חצו את הגבול בין ממלכת הלוסיאנים לשאר אליס עצר את סוסו.
"עצרו!", דמיאן סובב את ראשו לאחור תוך כדי שהחיילים עצרו את הסוסים. בלית ברירה הוא נעצר בעצמו וניגש אל לאנדו.
"מה העניין לאנדו?".
"אנחנו מחוץ לגבול שלנו. אסור לנו לצאת מתחומי הממלכה", סוסו של לאנדו רקע ברגליו במהירות, הוא היה לחוץ לא פחות מהרוכב שלו. "מה אתה רוצה למצוא?".
"יש לי את החששות שלי".
לאנדו היה חסר מילים לרגע. "השתגעת?!", הוא צעק לכיוון אחיו. "מה חשוב לך מי הרג את הת'אורקסים ההם? בין אם זה סיור שלנו, בין אם זה יצור לא מוכר זה לא משנה! אנחנו צריכים לחזור לפני שאנחנו ניתקל ביצורים המתועבים האלה! אתה מסכן את כולנו!".
"אתה מבין שאין שום סיכוי ששום כוח פטרול של שניים עשר לוסיאנים כמונו יכול היה להביס את הת'אורקסים ההם. מישהו טבח בהם, אני רוצה לדעת מי זה!", הנחישות של דמיאן גרמה ללאנדו לשתוק. החיילים הלוסיאנים לא ידעו לצד מי לבחור. הם עמדו במרכז כאשר מימינם על הגבול עמד לאנדו ומשמאל המפקד שלהם דמיאן.
"אני חוזר דמיאן. אני מציע שתבוא איתי, אני לא רוצה לדווח לרפונז על מה שקרה כאן", דמיאן בהה בלאנדו למשך מספר שניות בלי להגיב והידק את לסתו.
"אתה תעז לצאת כנגד המפקד שלך?", הוא הוריד את ידיו. הוא היה מוכן לשלוף את להביו אם יידרש לכך. לאנדו הסתכל על הזרועות במבט מהסס והחזיר את סוסו לאחור. "אז, מה אתה מתכוון לעשות?".
לפני שלאנדו הספיק להחזיר תשובה הד של נהמה הדהד ביער סביבם. הסוסים נבהלו והחלו לצהול בחוזקה. לאנדו שלף את הלהבים שלו בלי לחשוב בכלל וביצע סיבובים. דמיאן כיווץ את עיניו וניסה להבין מהיכן הנהמה הגיעה. האדמה החלה לרטוט תחת רגליהם כשעוד נהמה נשמעה. "קדימה, אחריי!", פקד דמיאן ודהר קדימה. לאנדו והחיילים עמדו קפואים ואחרי מספר שניות של בהייה ביער שסביבם פנו אחר מפקדם. הם גילו מתצפת בין העצים אל מחוץ ליער.
לאנדו פער את עיניו מהמחזה. צבא של מאות ת'אורקסים התאסף בפאתי היער. כולם היו חבושים בשריון קרב וקסדות אבן רחבות כשעליהן שתי קרניים.
"מזה חששתי", מלמל דמיאן וסרק את שורות הת'אורקסים הרבות. הם החלו בצעידה, היצורים הפרוותים העצומים הרעידו את הקרקע בחוזקה עם כל צעד שעשו. השריון שלהם היה עשוי אבן והוא כיסה את אזור הגב העליון והחזה. רובם נשאו גרזנים אחדים היו עם אלות.
"אנחנו צריכים לחזור ולדווח לרפונז!", הפציר לאנדו באחיו. "צבא ת'אורקסים נאסף בגבולנו, הם שברו את השלום. אנו נצטרך להגיב!".
"אל תיתן לדעת שלך להיטרף מפחד. אם הם היו רוצים לתקוף אותנו היינו נתקלים בהם עוד ביער. אתה מכיר את היצורים האלה, לא אכפת להם מהמוות, אכפת להם מלכבוש", דמיאן הרגיע את אחיו. הצבא העצום לא גרם לו להניד אפילו עפעף. "החמישה שמצאנו כנראה יצאו מהצבא הזה. יש סיבה שהם בפאתי היער על הדשא ולא מעזים לדרוך בממלכה שלנו, יש להם מטרה אחרת". הת'אורקסים הספיקו לעזוב את שדה הראייה שלהם ולא נותר להם זכר.
"הם נעים…צפונה", אמר לאנדו באיטיות. "אני לא מבין, מה מצפה להם צפונה?".
"הם מצאו להם אויב חדש, בני אדם", דמיאן הסיט את מבטו מהמחזה וסובב את סוסו לאחור. "אנחנו צריכים לחזור למחנה ולדווח על כך לרפונז. קדימה, אחריי!", הוא שוב פעם התחיל לדהור. לאנדו ושאר החיילים עדיין מסתכלים על הנקודה שבה עד לפני דקות אחדות עמדו מאות של ת'אורקסים. "זוזו! קדימה!", האיץ בהם דמיאן שכבר היה רחוק מהמקום. לאנדו גרד בצמתו הזהובה באיטיות ולבסוף אחרי בהייה ממושכת סובב את סוסו לאחור. החיילים הדביקו את דמיאן וביחד כקבוצה רכבו לכיוון המחנה שלהם.
אז האם מלחמה חדשה עומדת להתרחש? חשב דמיאן תוך כדי הרכיבה וסרק את אנשיו. הוא ידע שהשקט והשלווה שפקדו את חייהם במשך מאתיים השנים האחרונות עומדים להשתנות.