כמו כידון

זה היה יום סתיו בהיר וקריר, עלי העצים נשרו אט אט ומלאו את האדמה בגווני אדום-כתום. היינו שלוש בנות – יעל, נערה חייכנית בעלת שיער גלי ארוך וכהה ועיניים חומות כמו שוקולד מריר, עור שזוף וסוודר כחול וגדול שכיסה את גופה, נועה, נערה גבוהה בעלת תלתלים שחורים ומרשימים, עיניים קטנות בצבע חום בהיר, בגדים אופנתיים ועור בהיר ואני, הנמוכה ביותר מביננו, עם פנים ארוכות, עור די כהה, שיער חום קצר ועיניים שלעתים נראות כשחורות. טיילנו יחדיו בשביל המוקף עצים ליד גן המשחקים כשראינו קבוצת בנים יושבת על אחד הספסלים המפוזרים באזור. הם נראו כמו נערים ישראליים טיפוסיים הנוהגים לקלל, לצעוק ולנהוג בגסות.
"אחי, קלוט איזה יפה האמצעית," זרק אחד מהם לאוויר. הוא דיבר על נועה, שבהחלט הייתה נערה יפה. אני לא אשקר, קינאתי. גם אני רציתי שיחשבו שאני יפה. נועה המשיכה ללכת כאילו לא שמה לב שהם מדברים עלינו, או כאילו לא שמעה אותם בכלל.
"תראה איזה אף יש לזאתי, כמו כידון," אמר נער אחר. הוא לא החליש את קולו כשאמר זאת ואולי אפילו רצה שנשמע אותו. הבנים צחקו ואני רק קיוויתי שהם לא דיברו עליי. גם לי וגם ליעל יש אף די גדול. ראשי החל להתמלא בשכנועים שזו לא יכלה להיות אני שהם דיברו עליה, אולי בגלל שהלכתי בצד ושתי חברותיי כנראה הסתירו אותי בעוד יעל הלכה קרוב יותר אליהם, או שאולי האף שלה באמת יותר גדול. עצרתי את עצמי ברגע ששמתי לב לכך. האם אני באמת כזו חברה רעה? אני באמת מעדיפה שהיא תהיה זו שתסבול את העלבון הזה? הרי אני יודעת שאני יותר חזקה נפשית ממנה ואני אוכל להמשיך לחיות את חיי ולשכוח מזה בקרוב, בעוד היא לא תצליח לחשוב על שום דבר חוץ מזה. קיוויתי שהיא פספסה את דבריהם, אולי היא לא שמעה את מה שאמרו.
"שמעת, נועה? הם חושבים שאת יפה," אמרה יעל כשהנערים כבר היו מחוץ לטווח הראייה, ובכך סיפקה לי הוכחה ששמעה את כל מילותיהם וניסתה להדחיק את המשפט האחרון שנאמר.
"באמת? לא שמתי לב," ענתה נועה בניסיון להראות אדישות וחוסר אכפתיות. זאת כנראה הייתה דרכה לומר ליעל להתעלם ממה שאמרו ולא לקחת אותם ברצינות, להראות שכל מה שהם אומרים הוא חסר חשיבות. אני לא חושבת שיעל הבינה שזה מה שנועה ניסתה לעשות. לדעתי היא הייתה עסוקה במחיקת הרגע הזה. החיוך הקבוע שלה נראה פתאום מזויף ומאולץ. הלכנו מהר ובשקט, כל אחת רוצה להגיע לביתה ולשכוח את העניין. למרות שהשקט אופייני לי, הוא ממש לא דבר רגיל אצל יעל. היא נוהגת לדבר המון ובדרך כלל אומרת כל מה שעולה למוחה, ללא סינון בין הדברים החשובים והחשובים פחות. זה היה סימן נוסף שהעניין מטריד אותה. הרגשתי רע עם עצמי. לא ידעתי מה לעשות. אם אגיד לה משהו היא תבין ששמעתי את זה ואני חושבת שזה נאמר עליה, וכנראה אגרום לה לעצב גדול יותר מזה שהיא מרגישה עכשיו. העדפתי לשמור את מילות העידוד העלובות שלי לעצמי ולקוות שהדממה לא תסגיר אותי.

ניסיתי להניח לעניין, אבל הוא פשוט לא עוזב אותי. חודשים עברו מאז ואני עדיין זוכרת את מה שקרה, מילה במילה. אני בטוחה שגם יעל זוכרת את זה. מדי פעם היא זורקת הערה על אפה הגדול בתור בדיחה, או בתור הוכחה לכך שהיא משלימה עם המציאות, אבל אני יודעת שזה עוד יושב במוחה ואוכל אותה מבפנים.