רק תמונה.

לפני ארבע שנים, נסעתי לבריטניה לשנתיים. האנגלית שבפי הייתה משובשת ולא טובה בכלל. בערך חודש אחרי שהגעתי לבריטניה והתחלתי ללמוד בחטיבה, פגשתי את דילן, נער אחד מהכיתה, והתחלתי להסתכל עליו באופן מוזר ביותר. נראה שאני מעניינת אותו, ומשום מה זה שמח אותי מאד. רק אחרי שבועיים הבנתי שאני מאוהבת. הנחתי שזה סתם עוד מחשבה שלי, כי אני מכירה את עצמי ואני יודעת שאני יכולה לראות סתם מישהו חמוד ברחוב ולחשוב שזה האחד.
אז התעלמתי. אבל זה היה קשה. הוא המשיך להסתכל עלי מדי פעם, ובגלל שהוא גם ישב בשולחן שלי, היה לי מאד מאד קשה להתעלם ממנו. הוא נסה לדבר איתי, וכמובן שעניתי לו. הוא הצליח להצחיק אותי, ונראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שצחקתי בחיוך מלא ובכנות מאז שהגעתי לבריטניה. משהו בו, גרם לי ללב שלי לרעוד. באיזשהו שלב כבר לא ניסיתי לדחוק בכוח את הרגשות שהסתובבו בתוכי כשראיתי את דילן, כבר לא ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם עוד מישהו חמוד שנראה כמו האהבה הכי גדולה שלי. אבל גם לא עשיתי שום צעד. המשכתי להסתכל עליו, להרגיש כלפיו משהו ולשמור את זה. לאט לאט הצטרפתי לאחד מן החבורות שהיו בכיתה, ופתאום היו לי חברות. פתאום ידעתי אנגלית מצויין, ופתאום כבר לא היה לי אכפת ממנו. בעצם, היה לי מאד אכפת, אבל לא אמרתי שום דבר, סתם המשכתי לחיות.
הגיע סוף החופש הגדול, ואני הלכתי לשבועיים למחנה קיץ של נערים ונערות . ביום האחרון של המחנה, אני קמה ויוצאת ביחד עם חברותיי לקפיטריה כדי לאכול את ארוחת הבוקר, והנה אני רואה אותו, יושב שם, עם עוד כמה חברים, אוכל ומדבר, חי ונושם. היה נראה שכבר שכחתי ממנו, שהוא לא הטריד אותי עוד. פתאום הכול חזר אלי, אחרי שכבר הצלחתי לשכוח ולפנות את הרגשות שלי אליו, הכול חזר אלי בשנייה. הסתכלתי עליו במבט אוהב, ולמזלי הוא לא ראה אותי. התחלתי לאכול בשתיקה, פתחתי בשיחה עם חברותי אבל בראשי התרוצצו רק מחשבות על דילן והייתי עסוקה בו ולא בשיחה. לפתע הרגשתי עיניים בצבע זית ננעצות בגבי. עיניים חמות ושקטות, חכמות וסלחניות. לא העזתי להביט לאחור, ובמילא ידעתי שדילן שם לב שאני פה. נחשתי שהוא מופתע. כעבור רגע הרגשתי שהעיניים שסקרו אותי עברו להתבונן במשהו אחר, ושדילן לא עשה כלום אם זה שאני פה. לא הייתי מופתעת. במשך היום הוא שתק ולא התקרב אלי, אבל הסתכל עלי כל הזמן, מופתע ועם חיוך על הפנים. באמצע היום, הוא נסה להצחיק אותי שוב כמו פעם, ואני כמובן צחקתי. שוב חזרו אלי הרגשות, הרגשתי שאני חוזרת ומתאהבת בו בלי הכרה. הוא נראה מרוצה. היום עבר, החופש חלף, והתחילה שנה חדשה והנה, דילן כבר לא בכיתה שלי. הרגשתי כאילו כל עולמי קרס עלי, ואולי הגזמתי קצת.
הוא משחק עם חברים שלו בהפסקה בכדורגל במגרש, בקצה השני של בית הספר, ובצד השני אני משחקת עם חברותיי. במילא בקושי הייתי רואה אותו בכיתה, ועכשיו לא לראות אותו כמעט אף פעם? בדיוק באותו הרגע נזכרתי שיש לי רק עוד חצי שנה בבריטניה, רק עוד חצי שנה עם הכיתה, עם החברות ועם דילן.
אבל עזבתי את העניין שוב. אבל הפעם, לא באמת. המשכתי לחשוב עליו כל לילה, לפנטז על הדייטים שלנו. הייתה לי תמונה של כל הכיתה מהיום בו צילמו אותנו צילום כיתתי, אז גזרתי את התמונה והשארתי רק את התמונה שלו. כל היום הייתי מלטפת את התמונה ומקווה שיום אחד באמת נהיה חברים. כל כך קיטשי.
עברה לה חצי שנה, דילן המשיך להסתכל עלי כל הזמן ואני המשיכה לחשוב עליו ולהסתכל עליו בחטף פעם בשבוע. ואז הורי הודיעו לי שחוזרים לארץ. לא הבנתי איזו טעות הולכת לקרות, חשבתי שזה יגרום לי לשכוח לגמרי מדילן. אז חזרנו לארץ, ואני נשארתי אדישה. לאט לאט התרגלתי לארץ שוב, וחברתי הטובה נשארה נאמנה אלי. עברו חמש עשרה שנה.
סיימתי כבר צבא, והחלטתי ללכת לטייל בחו"ל. בסוף הטיול נסעתי לבריטניה ביחד עם חברה שלי, לטיול שופינג, לפני שחוזרים לארץ. אחרי יומיים של קניות מעייפים, הלכתי ביחד עם חברתי לאגם הכי קרוב שמצאנו. היה זה האגם בו טיילנו ביום האחרון של המחנה, אני, חברותי, דילן ושאר הקבוצה. לפתע ראיתי שלידנו יושב בחור צעיר וקורא ספר עבה ביותר.
לבחור היו עיניים בצבע זית ושער חום חלק וקצר. מיד זיהיתי את הבחור. היה זה דילן. הוא הרים אלי את מבטו, נראה לי שהוא ידע שהסתכלתי עליו. הוא היה נראה מופתע לראות אותי.
"היי," אמר בשקט, ואז שב לספר שלו בלי להתרגש עוד. אני ניסיתי להתעלם כמוהו מן העובדה שפגשנו אחת את השני אחרי המון זמן, והמשכתי לדבר עם חברתי. אף פעם אל שכחתי מדילן. תמיד הייתי כותבת עליו ביומני כשעוד היה לי כזה, תמיד הייתי מלטפת את תמונתו שנשארה לי גם עכשיו. לא ציפיתי שהוא יזכור אותי, שלא נדבר על להמשיך לאהוב אותי, לכן לא הייתי מופתעת שהוא לא אמר עוד משהו חוץ מ"היי" נבוך ביותר.
הוא השתנה, השתנה מאד. כל גופו היה מעוטר בקעקועים, והבחנתי שהספר שקרא היה ספר אימה. אבל המבט שלו, המבט החם והאוהב, נשאר כמו שהיה כשהיה נער צעיר.
הגוף לא היה הנער מן התמונה ששוכנת בחדרי בישראל, אבל הפנים והמבט היו בדיוק אותו הנער שפעם אהבתי ושאני ממשיכה לאהוב. הרגשתי מבולבלת.
אבל בדבר אחד הייתי בטוחה.
אבדתי את הנער שאהבתי לתמיד, ולא הספקתי לומר לו שאני אוהבת אותו.