למה דווקא הוא? פרק 29

אחריי כמה שניות הבנתי שזוהר מחבק אותי וישר הזזתי אותו ממני וקמתי.
“תלך" ביקשתי ממנו.
“ליאן את חייבת..”.
“תלך מפה!” הרמתי את הקול והדמעות המשיכו לזלוג.
אני לא יודעת למה בעצם עשיתי את זה. הבן אדם מנסה לעזור לי ואני דוחה אותו.
“ליאן את חייבת לתת לי…".
המשפט 'לתת לי' הדהד לי בראש. אז לא שמעתי את ההמשך.
פשוט נתקעתי על המשפט הזה ושוב פעם נזכרתי במשפט הזה שיצא לאדם מהפה.
'את יודעת שאת אמורה לתת לי?'. לא הצלחתי להוציא את המשפט הזה מהראש. קפאתי מול זוהר.
“ליאן" הוא התקרב אליי לאט.
“אני לא אמורה לתת לך כלום" אמרתי.
“אתה אשם בהכל" התחלתי למלמל.
“מה?” הוא לא הבין.
“אני לא רציתי את זה" אמרתי והמשכתי לבכות. התחלתי לדמיין את אדם במקום את זוהר שוב פעם.
“הרסת לי את החיים" המשכתי.
זוהר עמד מולי מבולבל. הוא התקרב אליי יותר, זזתי אחרוה ונתקעתי בשולחן שלי. לא היה לי יותר לאן ללכת. הוא פשוט עמד מולי וחיבק אותי שוב. ניסיתי להיאבק בו אבל לא הצלחתי אז נקלעתי לחיבוק שלו. ואפילו לבסוף חיבקתי אותו בחזרה. הבנתי שהוא לא יפגע בי.
הוא השתחרר ממני והסתובב, הוא קלט את השמלה הגזורה שהייתה על הרצפה. הוא לקח כמה חתיכות ממנה והתיישב על מיטה.
הוא הסתכל עליי, הוא כבר היה מיואש מלנסות לקבל ממני תשובה.
“ליאן נראה לי שאת מזלזלת לגמרי באינטליגנציה שלי" הוא אמר והתיישב על המיטה שלי.
שילבתי את ידיי.
שנינו שתקנו במשך חמש דקות, לבסוף נשברתי והתיישבתי לידו.
הוא הסתכל עליי. “אתה חייב לסמוך עליי" אמרתי לו.
“לסמוך עלייך בנוגע למה?” הוא לא הבין.
“שאני בסדר.. ושזה יעבור לי".
“מה יעבור לך?. ליאן את מוכנה לדבר איתי?!” הוא היה ממש עצבני.
בלעתי רוק. “תבטיח לי שלא תשאל יותר" ביקשתי.
זה ממש הפריע לי, ולא הייתה לי שום כוונה לספר לו. אני יכולה להתגבר על זה לבד.
כמו שהצלחתי להתגבר לבד על המוות של אבא בלי עזרה של אף אחד. פשוט לקחתי את עצמי בידיים והדחקתי את המוות שלו. כאילו שזה אף פעם לא קרה. אז לא תהיה לי בעיה להדחיק גם את המקרה הזה.
“אני לא מתכוון להבטיח לך את זה" הוא אמר.
“זוהר בבקשה" התחננתי.
הוא נשף בכבדות. “את משגעת אותי" הוא קם.
הוא התחיל להתהלך מצד לצד בחדר שלי כשהעיניים שלו נעוצות בשמלה שגזרתי.
“אוקי אני לא אשאל יותר" הוא אמר לפתע.
הסתכלתי עליו. “באמת?” שאלתי.
הוא הנהן.
“תודה" חייכתי אליו.
הוא המשיך להסתכל עליי. ולאחר כמה דקות יצא מהחדר שלי.
~~~~~
— נקודת המבט של זוהר—
יצאתי מהבית שלה. הילדה הזאת באמת משגעת אותי. היא לא יכולה להתנהג כאילו הכל בסדר איתה כשאני יודע בפירוש שמשהו קרה לה.
נכנסתי בחזרה לבית שלי, הופתעתי שלא נעלתי.
“ליהיא?” קראתי בשם שלה ונכנסתי לחדר שלי. היא ישבה על המיטה שלי.
“כמה זמן לוקח לקנות שתי מנות פלאפל?” היא שאלה וצחקה.
אויש. שכחתי לגמרי שזה מה שאמרתי לה שאני הולך לעשות.
“אז אני מבינה שאכלת הכל בדרך?” היא שאלה ושיחקה בשיער השחור, המתולתל שלה.
גיחכתי. “הם היו סגורים" שיקרתי.
“נגיד ש.." היא מלמלה וקמה אליי.
“אז היית אצלה הא?” היא שאלה והסתכלה לי עמוק עם העיניים הירוקות המדהימות שלה.
“לא" אמרתי והפעם אני התיישבתי.
“שקרן. זוהר אנחנו מכירים מגיל שלוש בערך, אתה לא צריך לשקר לי".
“אני לא משקר" אמרתי.
היא התיישבה לידי שוב.
“אתה דלוק עליה" היא אמרה וחייכה חיוך דבילי.
“אני לא!” התעקשתי.
“שוב פעם אתה משקר".
“טוב מה נטפלת?” שאלתי וקמתי.
“את רוצה לשתות משהו?” שאלתי.
“תביא בירה".
“מה זה תביא?. בואי למטבח" אמרתי והלכתי.
אני ממש לא דלוק על ליאן. הילדה בת 17.. אין מצב שאני נדלק על משהי שקטנה ממני בחמש שנים.
“אז איך קוראים לה?” ליהיא שאלה והתיישבה ליד השולחן.
פתחתי את המקרר והוצאתי שתי בקבוקי בירה.
“ליאן" אמרתי ופתחתי בשבילה את הבקבוק.
“שם יפה" היא חייכה ולקחה ממני את הבקבוק.
הנהנתי. ולקחתי שלוק מהבירה.
"משהו בבירור עובר עליה" היא אמרה לפתע.
“מה הכוונה?” לא הבנתי.
“אמרת מקודם שהיא הייתה כל השבוע בחדר" היא אמרה.
“כן..” אמרתי.
“ושהיא ישר קפצה ואמרה לך שהיא שכבה עם מישהו".
“והיא גם בכתה ביום שישי.. אני חושב שזה קשור" אמרתי.
היא חייכה. “אז אתה דואג לה" היא אמרה.
“אני לא".
ברור שאני דואג לה. היא כמו אחות קטנה.
“אז למה הלכת אליה עכשיו?”.
לקחתי שלוק מהבירה והתיישבתי לידה. הבנתי שאין טעם להסתיר ממנה יותר. בכל זאת היא חברה ממש טובה. מגיל שלוש אנחנו מכירים. ותמיד היינו מספרים הכל אחד לשנייה.
“אני חושב שאני יודע מה קרה לה" אמרתי.
“מה?” היא שאלה.
“הקטע שהיא לא מוכנה לספר לי..”.
“מה קרה לה?” היא שאלה והוציאה 'קנקים' מהאצבעות. היא תמיד עושה את זה כשהיא דואגת, למרות שהיא יודעת שאני שונא שהיא עושה את זה. הפעם לא עצרתי אותה.
“אני חושב שהיא נאנסה..” אמרתי את זה וישר השתתקתי. זה היה קשה.
היא גם שתקה.
“אם זה באמת קרה.. אין מצב שהיא תספר לך את זה בחיים" היא אמרה.
“אני יודע.. וזה מוציא אותי מדעתי".
“תן לה זמן זוהר.. אני בטוחה שבסוף היא תספר את זה לבד למישהו".
“יש לה אחים או משהו?”.
“יש לה אח תאום ואח בכור".
“והיא בקשר טוב איתם?”.
“רק עם אחיה הבכור" אמרתי. אני פשוט יודע על הבחורה הזאת יותר מדי.
“אז אני בטוחה שהיא תספר לו במוקדם או במאוחר".
“רק שלא יהיה מאוחר מדי" אמרתי.
"טוב בוא נרגע אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה" היא אמרה.
הפלאפון שלי צלצל וזה היה גל.
“הלו" עניתי.
“מה קורה יא זין??” הוא שאל כמו תמיד.
“הכל טוב אחי" אמרתי.
“יוצאים היום כן?” הוא שאל.
“אני לא יודע אחי..” אמרתי.
“נו אל תבאס".
“נראה" אמרתי.
“אני לוקח את זה ככן" הוא צחק.
למרות שלפעמים הוא מגעיל אני מת עליו. אני מכיר אותו מכיתה י'. אני זוכר שכשגילינו בכיתה י"ב שכל אחד מאיתנו הולך למקום אחר בצבא זה שבר אותנו. אבל לבסוף הצלחנו בכל זאת להישאר בקשר.
“ותביא את ליהיא".
“היא פה" אמרתי.
“תמסור ד"ש" הוא אמר.
“יגיע".
הוא צחק. “טוב תקשיב יש לי חדשות טובות בשבילך".
“והם?” שאלתי בחוסר סבלנות.
“וואלה נספר לך היום בערב. אתה נהג תורן".
“למה תמיד אני נדפק?”.
“פעם קודמת אני הייתי. חוץ מיזה עדיף שאתה לא תשתה. פעם קודמת ניסית לזיין את כל הבנות שם".
צחקתי. “גם כשאני לא שיכור אני עושה את זה".
ליהיא כחכחה בגרון להזכיר לי שהיא פה.
“טוב יאללה אחי נדבר כבר" אמרתי.
“יאללה ביי נשמה" הוא אמר וניתק.
“מי זה היה?” היא שאלה.
“סתם גל" הוא אמר.
“סתם גל?” היא צחקה.
“את רוצה לבוא איתנו היום לפאב או משהו?”.
היא הסתכלה עליי. “איתך ועם גל? אני לא רוצה לדעת איך זה יגמר".
“לא רק.. אנחנו תמיד יוצאים אני וגל ועוד כמה חברה שלי מהצבא ושלו".
“נראה אם יתחשק לי" היא אמרה.
“יאללה את גם ככה פה. אולי גם תשארי לישון פה".
“זוהר תירגע".
“אני צוחק".
“באמת רעיון לא רע" היא אמרה.
“בסדר אני אבוא איתך".
“גל ישמח" צחקתי.
–
לקראת תשע וחצי בערב נכנסתי להתקלח והתארגנתי ליציאה. האמת בכלל לא היה לי כוח עכשיו לצאת, הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו הוא על ליאן ועל מה שעובר עליה.
“טוב יצאנו?” נכנסתי לסלון איפה שליהיא ישבה.
היא הסתמסה עם מישהו בפלאפון וצחקה. “לא ידעתי שיש לך חבר" אמרתי לה.
“אין לי" היא אמרה.
“אז מי זה?” שאלתי וניסיתי להציץ אבל היא הסתירה את השיחה עם היד שלה.
“סתם אתה לא מכיר".
“הגיע הזמן שאני אכיר לא?” שאלתי.
“לא כרגע" היא חייכה אליי.
“טוב יאללה יא שרוטה בואי" אמרתי לה וקמתי.
יצאנו מהבית ונעלתי אותו. בכוונה עשיתי הכל לאט כי התפללתי שליאן תעלה הביתה או תצא ממנו. אבל במקום ראיתי את אימא שלה עולה עם מצרכים.
“היי" אמרתי לה ומיד עזרתי לה עם השקיות.
“תודה זוהר" היא חייכה והכניסה יד לכיס להוציא את המפתחות.
היא ניגשה לדלת שלה. היא פתחה את הדלת ונכנסתי ביחד איתה, סימנתי לליהיא לחכות.
“ליאני" היא ישר קראה.
“היא עדיין בחדר" אמרתי.
“היית פה היום?” היא שאלה.
הנהנתי. “לא אמרה לי כלום" אמרתי לה.
היא נאנחה. “אני דואגת לה” היא אמרה.
“יהיה בסדר.. היא תספר לנו בסוף”.
“אני חושבת לקחת אותה לפסיכולוג” היא אמרה.
“אל תעשי את זה” אמרתי.
“למה?. הרבה סיפרו לי שזה עובד”.
“זה לא.. זה סתם דופק לילד את החיים, סמכי עליי”.
“היית?” היא שאלה.
הנהנתי. “מה קרה לך?”.
“עזבי עכשיו. בקיצור אל תעשי את זה”.
“אני לא יודעת.. אם היא לא תספר לי בזמן הקרוב אני באמת שוקלת לעשות את זה. לא לקחתי אותה לפסיכולוג כשאבא שלה נפטר והנה אני מתחילה להצטער על זה”.
“אני לא חושב שזה קשור למוות שלו” אמרתי.
“אני כבר לא יודעת” היא התיישבה.
ראיתי את גיא יוצא מהחדר עם משהי.
“עוד פעם אתה פה?” הוא שאל.
זאת שהייתה איתו הסתכלה עליי.
“מה לעשות” מלמלתי.
“טוב אימא היא לא יוצאת משם.. אני מקווה שהיא לא התאבדה” הוא צחק.
אותי זה לא הצחיק. פשוט רצתי מהמטבח לחדר שלה ודפקתי. כולם באו אחריי.
היא לא פתחה. דפקתי שוב פעם. ניסיתי לפתוח בעצמי אבל החדר היה נעול.