המסע למעלה
בלב עיר מפותחת, מלאת בניינים וקניונים; עומד לו בית קטן, בית עם רעפים אדומים. חלקם יציבים וחלקם רופפים. חלקם כהים וחלקם בהירים.
בפתח הבית עומדת לה דלת, דלת ירוקה ממש כמו נזלת. בבית הזה שוכנים דיירים. משפחה נחמדה מרובת ילדים.
כן כן משם אני בא, אני הוא הילד מאותה משפחה. שמונה אחים בשלושה חדרים נדחפים; נלחמים כל חייהם על תשומת לב מההורים. לחלקם אין מזל ולחלקם יש מעט, אבל כבר לאף אחד לא אכפת, יוצאים מהקן אט אט. כל אחד בדרכו מתפתל, מנסה את עצמו לבד לגדל. בלי משפחה, בלי חברים, ובעיקר – בלי תשומת לב מההורים.
דווקא אצלי התמזל מזלי והצלחתי למצוא קמצוץ אבהי. טיפת חמלה את ליבי מילאה ולבסוף הגשמתי את אותה משאלה. משאלת ליבי שהובילה אותי תמיד. סוף סוף לצאת מהעיר ואולי גם לפריז. לקחתי את אבא, מקל ותרמיל ויצאתי לטייל אי שם בגליל. כל כך נהניתי, שמחתי נורא. סוף סוף אותה משאלה התגשמה. לצאת עם אבא לטייל זה חלום, זה הזמן שלי עכשיו; אני מרגיש כמו יהלום. בנוסף לדברים לקחתי גם יומן, לתעד את המקרים, שלא יחזרו לעולם. כל יום שעבר כל שנייה שחלפה, תועדה ביומן ממש כמו מגיפה. עד היום החמישי שרדתי בכתב, אך זהו עייפתי; אני לא בכושר רב. שלושת הימים הבאים נמחקו, כאילו לא היו כאילו לא קרו. אבא המריץ והציע שאמשיך, אך סירבתי בתוקף וביקשתי להאיץ. ידעתי שחוויה זו היא חד פעמית, אך עדיין קיוויתי שזו איננה תרמית. שנמשיך לטייל ממש כמו עכשיו, שלא ניפרד, שתמיד רק נאהב.
זהו זה הטיול הסתיים, היה נהדר ועכשיו לדמיין; את כל הדברים הטובים שהיו, את כל החיבוקים, הנשיקות שהתעופפו. אבא הבטיח שממש כמו מקודם, נצא לטייל ואולי נגנוב איזה אודם. חזרנו הביתה נעמדנו מול החלון, ראינו אבק וכמעט ואין סלון. אין משפחה, אין דיירים, רק קירות ריקים את ליבינו שוברים. פתק קטן על הדלת מונח, חתום על ידי כל הילדים , כל מי שברח. אבא נדהם ולי לא היו מילים, מה קרה פה הרגע? צריך להפנים. אך לאבא הלב חלש ולא בריא, התמוטט בין רגע ולא נתן להבריא. אז אבא איננו ואמא לא כאן, וכל האחים כבר מזמן הם אינם.
מה נותר לי בעולמי הקטן והעזוב? איזה פתק קטן? איזה יומן לא גמור?
לבסוף זה הסיפור, כאן התחיל וכאן נגמר. אצטרך לברוח מהעבר, ולהקים חומות חימר.
תגובות (1)
וואו אני ממש ממש אוהבת את איך שאתה כותב, אתה מוכשר רצח.
באהבה גדולה,
המעריצה מספר אחת שלך.