זאבים: לוס פרק 22 חלק ב'

פרק 22: הקרב האחרון חלק ב'
אור בוהק יצא מהלהב והדף את בולקון לאחור פעם נוספת. בולקון נעמד על רגליו וזינק לאוויר, שם הוא השתנה לזאב השחור מהחיזיון הראשון שלי. ג'וש שלף את ציפורניו ולפתע עיניו השתנו לסגולות בוהקות. אוזניו התארכו והוא שאג לכיוון בולקון. אבי הגיע עם רובה חיצים וכיוון אותו לעבר בולקון. ועיניו של פטריק נצבעו כתום, דניאל נעמד לידי ואחז בידי. "אנחנו מנצחים." הוא לחש
'אתם חושבים שניצחתם?' בולקון אמר אבל פיו לא זז, לפתע צבא שלם של בטא פרצו פנימה. 'אני רק התחלתי.' הוא רץ לעברנו ואחריו הצבא של הבטא, וכולם נהמו בפה אחד.
"קדימה כולם!" קראתי ורצנו גם אנחנו אל עבר הגדוד של בולקון. בולקון זינק לעבר החרב, אבל אני הטתי אותה לצד אז הוא חטף שריטה. בינתיים דניאל הפיל איזה 3 בטא במכה אבל הם המשיכו להתנפל על כולם. בטא נוסף זינק לעברי ונעצתי את החרב על חזהו. בולקון שרט את בטני והדף אותי לאחור, הרחק מהבלגן. נעמדתי על רגליו והאור הסגול שוב פגע בבולקון, ושוב המכה לא הצליחה להדוף אותו.
רצתי לעברו ושרטתי את עורו מספר פעמים, במכה האחרונה בולקון הצליח להתחמק ולשרוט את רגלי. נפלתי על פניי ודם ניתז מאפי.
"אני לא אוותר!" קראתי ונעמדתי על רגליי. בולקון זינק לעברי ואני נעצתי את הלהב בבטנו והשלכתי אותו על הקיר בחוזקה. הוא נפל על הרצפה ללא תנועה. כאשר חשבתי שהוא מת הוא נעמד על רגליו ונהם לעברי שוב. הוא רץ לעברי שוב ואני לעברו, נעצתי את הלהב ברצפה והרצפה רעדה ופגעה בבולקון, הוא נפל על רגליו אבל שהרעידה נפסקה הוא נעמד עליהם שוב. 'לא חשבתי שאת חזקה כל כך, לוס יקירתי.' הוא אמר, מתנשף בדיוק כמוני.
"גם אתה לא רע." התגרתי בו, הוא רץ שוב לעברי והשתנה לאדם בכזו מהירות שלא הספקתי לפגוע בו. הוא דחף אותי בכזו עוצמה שנוצרו סדקים עצומים בקיר. נפלתי על הרצפה והחרב התנתקה מידי.
זוכרים שאמרתי לכם שלא יכולתי לזוז, אז שהוא כמעט ניצח? טוב אז עכשיו בכלל לא יכולתי להניע אפילו עפעף. "מתי תלמדי שאותי לא מביסים?" שאל בולקון והתכופף כדי להרים את החרב. במעט כוחותיי הזזתי את ידי והרמתי את גופי. התיישבתי על ברכיי בזמן שהוא התהלך אל השאר ואמרתי
"מתי שאתה תלמד שאני לא מוותרת." אור סגול עצום יצא מכף ידי ופגע בו, החרב החליקה מידו הוא נהדף, הקיר נשבר והוא נפל אל תוך היער. צלעתי לעבר החרב והרמתי אותה. שוב הרגשתי חזקה הרבה יותר.
"לוס, אני בא איתך!" קרא דניאל, הוא השתנה לזאב חום ועליתי על גבו, אחזתי בפרוותו והוא החל לרוץ, היה שביל של הרס מהמכה של בולקון, שיחים היו מלאים באפר וגזעים של עצים נפלו. בולקון נעמד מולנו, ירדתי מדניאל ונעמדתי על רגליי, דניאל השתנה לאדם ועיניו נצבעו אדום.
"תוותר בולקון, לא תוכל לנצח." אמרתי והבטתי בפניו, הם היו מלאים בשריטות ובדם, פניו היו בהלם מכוחי העצום שהפגנתי בקרב.
"לא!" הוא צעק, הוא רץ לעברנו ודניאל שלף את טפריו הידקתי את אחיזתי סביב החרב ונעצתי אותה בגופה של בולקון. הוא נעצר ודם זלג מפיו. "לא.." הוא לחש,
"אני רוצה את הכבוד."שמענו את קולה של קילר, היא נעמדה ושלפה את טפריה. היא שיספה את גרונו של בולקון ואני שחררתי את הלהב מבטנו. הוא נפל על האדמה ללא שום תזוזה. היא החזירה אלינו את מבטה וצבע עיניה השתנה לאדום שחרחר והיא נעלמה.
"קילר!" קרא דניאל, אבל אני רק הבטתי בבולקון שמת.
"ניצחנו.." לחשתי והבטתי בפניו של דניאל, הוא חייך ואני גם. התחבקנו שנינו וידענו שהקרב נגמר.
חזרנו אל החבורה, כולם היו עם פצעים אבל הם חייכו כי ידעו שזה נגמר. "סוף כל סוף זה נגמר." אמרתי והתחבקנו כולם.
"מצטער לבאס את האווירה אבל זה לא כל כך נכון." הנפרמק יצא מהיער כאשר הוא עדיין עם התחבושות.
"מה, למה?" שאלתי,
"מחר יום הבחירה." הוא אמר, -"אה נכון, טוב מישהו יכול להסביר לי מה זה בדרך הביתה?" שאלתי, אבל כול מי שידע מה זה פשוט שתק. "מה?" אמרתי,
"את שחררת המון כוח בקרב הזה, ובגלל זה התאריך הוקדם למחר." אמר דניאל בקול חלוש, "נו אז מה הבעיה בזה?" שאלתי, אבל אף אחד לא ענה.
"הכוח שלך לא מחכה עד שתגיעי לגיל 20 ואז החיים שלך יתחילו להיות מואצים, החיים המהירים שלך מתחילים מחר." אמר אבי והשפיל את מבטו.