חלומות שנפצתי (פרק 6)

~לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפרק… מצטרפת דמות חדשה לעלילה! רוצים לדעת מי זאת?תמשיכו לקרוא. עוד משהו… תעקבו, הסיפור הולך להשתנות, זה הולך להיות קצת מסובך אבל מעניין….חפרתי? קדימה, תתחילו לקרוא את הפרק… קריאה מהנה!~
איב יצאה מן הבית וקפצה מעל הגדר האחורית שמפרידה בין ביתה לבן הפרדס שממול. היא התיישבה על הרצפה ונשענה על הגדר, מסתכלת לעבר השמיים ושוקעת במחשבות. לפתע הרגישה איב טפיחה קלה על כתפה. היא הפנתה את ראשה בבהלה. מולה עמדה נערה כבגילי, בעלת שער זהוב עד הכתפיים ועיניים חומות ורגועות. הנערה חייכה חיוך קטן והתיישבה ליד איב בלי להגיד כלום.
"מאיפה באת?" שאלה איב לבסוף.
"מה זאת אומרת?" ענתה הנערה בשאלה.
"איפה את גרה?" שאלה שוב איב בסבלנות.
"זה משנה?" שוב ענתה הנערה בשאלה. איב התחילה להתעצבן.
"אני גרה מעבר לרחוב," אמרה הנערה וצחקה. איב צחקה במבוכה.
"למה לא ראיתי אותך אף פעם?" שאלה איב בסקרנות. היא הכירה כמעט את כל השכנים, בגלל כל הפעמים שבהם היה אביה שולח אותה לבקש מהשכנים כסף.
"לא יודעת. אני לא אוהבת להתבלט. אנשים חושבים שאני מוזרה בגלל שאני מתבודדת, אבל מי שיושב איתי כמה זמן מגלה עלי דברים אחרים לגמרי ממה שחשב. נראה לי. בחיים לא פנה אלי איש, וזה גם לא ממש מפריע לי. אני אוהבת את השקט, את הרוגע. רק אז אני יכולה להיות באמת עצמי, אני יכולה לשמוע הכול ולראות הכול, ופתאום להבין דברים שלא הבנתי קודם. אני אוהבת את זה. אני לא טיפוס של מסיבות, אני לא אוהבת מוזיקה רועשת או נערים משתוללים. אני חושבת שהם עושים טעות, שהם פוגעים בעצמם. אני חושבת שהם לא יודעים מה הם באמת אוהבים ומה הוא באמת התחביב שלהם. הם כבר לא שולטים בעצמם, זה ממכר אותם. אבל אני אוהבת את החופש. אני לא אוהבת להיות מזויפת ורעשנית ופרועה שעוברת על החוקים, אני לא נסחפת בזרם. אני עומדת על כך שהם עושים טעות, שהם הורסים לעצמם את החיים. אחרי זה הם מדוכאים בגלל דברים שקשורים לשטויות שלהם והם הורגים את עצמם או מענים את עצמם והורסים את עצמם שוב. חבל שאני לא יכולה לעשות משהו בעניין הזה," משכה בכתפיה הנערה בחוכמה. איב הסמיקה. הרי היא חברה בחבורה בדיוק כמו שמתארת הנערה החכמה שמולה. נראה שהנערה מבינה ויודעת יותר מכל אחד אחר.
"נעים מאד, איב." אמרה איב בגלל שלא היה לה עוד מה להגיד.
"זיינה" חייכה הנערה חיוך נעים. "אני לא אוהבת שקוראים לי ככה. כל מי שמכיר אותי קורא לי זואי. אשמח אם תקראי לי ככה גם את." הוסיפה זואי.
"אני אדם סגור, אבל פתוח. אני מניחה שאת לא מבינה למה אני מתכוונת. אם מישהו מתחיל לשאול אותי שאלות ברחוב אני לא אענה לו, אני אכעס. אבל אם אני רואה מישהי שנראית לי נחמדה ודומה לי, אני ישר ניגשת אליה, ואז אני פתוחה מדי. אני מתחילה לדבר הרבה ולספר על עצמי דברים. זה קשה לי לעצור את זה. יש לי כל כך הרבה מה להגיד…" אמרה זואי במבוכה אחרי שראתה שאיב לא עונה.
"זה בסדר גמור." אמרה איב, למרות שבליבה הרגישה ההפך הגמור מבסדר.
היא הרגישה מוזר.
"עוד לא ספרת לי שום דבר על עצמך. אני רוצה לדעת הכול. אני חושבת שאנחנו כל כך דומות." אמרה זואי.
"לא, אנחנו בכלל לא דומות. את לא מכירה אותי בכלל אם את חושבת שאנחנו דומות. את בכלל לא מכירה אותי! זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך, את פגשת אותי לפני שעה בסך הכול!" אמרה איב. קולה לא היה כועס, אבל משהו הפריע לה. מצד אחד, זואי נראתה לה נחמדה. אבל דבריה הציקו לאיב. הם פגעו בה, גרמו לה לחשוב שוב על מעשיה. אבל הכאב הזה, הכאב שהיא טעתה ושהנערה שמולה צודקת בלי לדעת זאת בכלל, רסק אותה. הכאב שהיא הרסה לעצמה, הכאב שפתאום היא זאת שאשמה, שפתאום היא פגעה בעצמה ועשתה טעות, זה גרם לה לעשות טעות, שוב. זה גרם לה לחשוב שזואי אשמה. זה גרם לה לכעוס על זואי, אבל לא באמת על זואי.
השתררה שתיקה. איב התחילה להצטער על דבריה. היא נסתה לומר משהו, אבל לפני שבכלל התחילה לומר מילה אחת, זואי קמה והתחילה ללכת חזרה אל ביתה.
"אם את רוצה לדבר שוב, בואי לבית שמעבר לרחוב, כלומר לבית אחד ברחוב הבא." צעקה זואירגע לפני שנעלמה מן העין. איב סגרה את עיניה ונסתה לעצור את הדמעות שכמעט פרצו מעיניה. היא כבר לא עמדה בזה. עכשיו זה ברור, היא הורסת לעולם הכול. היא מתחצפת בצורה נוראית לאביה וגורמת לו להסתגר בחדרו, היא הורסת לעצמה ועושה טעות איומה, והיא פוגעת בנערה שלא עשתה לה כלום, ועוד נערה נחמדה שנסתה להבין אותה. עכשיו היא כבר בכתה, והפעם היא לא דחתה את הדמעות. היא נתנה להם לרפא את ליבה.
איב ישבה על מיטתה בחדרה, הדמעות מכסות את פניה ולידה קופסת טישו. היא נסתה למחות את דמעותיה, אבל הדמעות היו מהירות ממנה, והם חמקו ממנה וכל הזמן זלגו מחדש. ידיה היו שרויות משני צדי גופה, שמוטות בחוסר אונים. דלת החדר הייתה נעולה, ואיב ידעה שמותר לה לבכות כי אביה בבר. היא ידעה שגם אם הייתה בוכה כשהוא היה פה, לא היה אכפת לו, אלא אם כן היה לו חשק לגרום לה לבכות יותר. היא לא רצתה את העולם הזה, היא רצתה שמישהו אחר יקח את החיים שלה וישתמש בהם. היא נגשה אל המחטים הקטנים של התפירה שלה ולקחה אחד. היא חשבה לרגע, ואז עשתה את הפצע הראשון. זה כאב, אבל יותר כאב לה הכאב ממקודם. היא המשיכה, אבל ברגע שנגשה לעשות את הפצע השלישי נזכרה בדבריה של זואי. זה ממכר, זה הורס לכולם את החיים. המעשים שהם עושים גורמים להם להיות מדוכאים ולנסות להרוג את עצמם אחרי זה. היא חשבה על המשמעות של המילים האלו. אולי זואי לא ידעה, אבל דבריה היו ממש חייה של איב, רק קצת יותר מסובך. זואי כל כך צודקת. איב צריכה לעזוב את החבורה הפרועה שאיתה היא מתעסקת, ולהפסיק לעשות מעשים שטותיים. היא צריכה להפסיק לגרום לעצמה לכאב. אבל יש לה זמן, היא לא צריכה לעשות הכול בבת אחת. דבר ראשון, היא זרקה את כל המחטים לפח ולקחה נייר כדי לעצור את הדימום בידה. ואז, לפני שהלכה לישון במחשבה שמחר תבקר את זואי, לחשה לאלוהים, מקווה שהוא שומע:
'אלוהים, אני רוצה שתקח את חיי ממני. אבל עוד לא, לא עכשיו. אני עוד צריכה אותם.'