למה דווקא הוא? פרק 28

“אבל אני ואדם ביחד" שיקרתי. “ואפילו שכבתי איתו" המשכתי עם השקר.
הם שניהם הסתכלו עליי.
“תודה על המידע" זוהר אמר.
“בכיף" אמרתי ונכנסתי לתוך הבית.
התיישבתי על הספה. למה לעזאזל אמרתי את זה עכשיו, כמה מטומטמת אני יכולה להיות.
הפלאפון שלי צלצל, ראיתי שזה אדם. במשך שבוע סיננתי אותו, אני חושבת שהגיע הזמן שלי לעמוד מולו.
“הלו" עניתי.
“היי ליאן.. שמעתי שהיית בבית חולים. את בסדר?” הוא שאל.
“סתם התייבשתי".
“אהה אוקי.. בא לך להיפגש?”.
שתקתי. “ליאן?” הוא שאל.
“אני לא מצליחה להבין אותך" אמרתי.
הפעם הוא שתק. “מה זאת אומרת?” הוא לא הבין.
“חשבתי היה לך כיף ביום שישי" הוא מלמל.
“היה לי כיף?” שאלתי בכמעט גיחוך. כמה חוצפה יש לבן אדם.
הוא צחק. “האמת הייתי מחוק לגמרי. אני לא זוכר כלום".
לצערי הרב אני זוכרת הכל. החלטתי לנתק לו, אין לי שום עניין לדבר עם הבן אדם הזה יותר בחיים.
הבן אדם שבגללו אני כבר שבוע לא ישנה בלילות.
הפלאפון שלי צלצל שוב, הפעם זאת הייתה מאיה. “הלו" עניתי לה.
“ליאני מה קורה?” היא שאלה.
“בסדר" שיקרתי כמו תמיד.
“יופי.. תגידי את ואדם רבתם או משהו?” היא שאלה.
“ניב אמר לי שאת מסננת אותו".
“לא רבנו.. סתם אין לי כוח אליו".
“חבל" היא אמרה בצער.
“האמת שלא ממש" אמרתי.
“טוב אני בדיוק נפגשת עם ניב אז אני אדבר איתך" היא אמרה וניתקה.
דלת הבית נפתחה וגיא נכנס פנימה אבל הוא היה עם נטלי. “ליאן יצאת מהחדר" הוא הסתכל עליי כאילו קמתי מהמתים.
“אני בדיוק חוזרת לשם" קמתי מהספה.
“היי ליאן" נטלי הזכירה את נוכחותה.
“היי" אמרתי באדישות.
“מה קורה?” היא שאלה.
“הכל טוב" אמרתי. למה זה מעניין אותה.
הפלאפון שלי צלצל שוב. מה יש לכולם ממני.
“הלו" עניתי ונכנסתי לחדר שלי.
“היי ליאן זה בן".
“כן אני יודעת" אמרתי והתיישבתי על המיטה.
“איך את?” הוא שאל.
“אני בסדר. לא קרה לי כלום בן תפסיק לשאול את זה".
“אף אחד לא מאמין לך ליאן".
“חבל" אמרתי.
“אני חוזר הביתה מחר".
“אוקי".
“ואני רוצה שתתחילי לספר".
“אין לי מה לספר".
“ליאן מספיק להתנהג כמו ילדה קטנה ותתחילי לספר לנו מה קרה.. אנחנו דואגים לך".
“שום דבר לא קרה” התעקשתי.
“פאק ליאן את משגעת אותי. אני אח שלך וזה התפקיד שלי לשמור עלייך ולדאוג לך".
“למה כולכם רוצים לשמור עליי?. אני ילדה גדולה ואני יכולה להסתדר לבד!” הרמתי את קולי.
“את רק חושבת ככה".
“עוד משהו?” שאלתי.
הוא לא ענה לי ופשוט ניתק. שוב פעם הרגשתי תחושת מחנק ורציתי לברוח מהבית אבל קודם רציתי להחליף בגדים.
פתחתי את הארון והדבר הראשון שהעין שלי קלטה זה את השמלה שלבשתי ביום שישי. לקחתי אותה בידיים שלי והמשכתי להסתכל עליה.
בגללה הכל התחיל. אם הייתי לובשת משהו צנוע יותר אולי זה לא היה קורה לי.
לקחתי את המספריים שהיו לי על השולחן והתחלתי לגזור את השמלה הזאת. לא רציתי להשאיר שום חלק ממנה.
רציתי להרוס אותה כדי שאני לא אראה אותה יותר ואזכר בכל מה שקרה. רציתי להרוס אותה בשביל להרוס את הזכרונות.
במידה מסויימת פשוט דמיינתי שזה אדם. “הרסת את החיים שלי" אמרתי וחתכתי את השרוולים.
הדמעות החלו לזלוג מעצמן. המשכתי לגזור את השמלה עד שלא נותר ממנה זכר.
השארתי אותה על הרצפה ואני בעצמי התיישבתי. חיבקתי את ברכיי והמשכתי לבכות. בכיתי חזק.
הוצאתי את כל התסכול שלי החוצה. את כל השנאה שלי כלפי אדם הוצאתי החוצה.
המשכתי לשבת על הרצפה והמשכתי לבכות, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
הדלת שלי נפתחה לפתע והייתי בטוחה שזה גיא. ישר ניגבתי את הדמעות עם היד שלי.
“ליאן" הוא עמד מולי ואחרי כמה דקות התיישב מולי.
“זוהר..” מלמלתי ודמעה אחת שלא הצלחתי לשמור יצאה החוצה.
הוא פשוט עטף אותי בחיבוק ונתן לי להתפרק. בכיתי עוד. הפעם האחרונה שבכיתי ככה הייתה כשאבא שלי נפטר.