זאבים: לוס פרק 22 חלק א'

פרק 22: הקרב האחרון חלק א'
"ג'יין!" קרא אבי במעט כוחותיו, "אל תדאג, עוד מעט זה יקרה גם לך.." אמר בולקון,
"אימא.." לחשתי ודמעה החליקה במורד פניי, "אימא!" צרחתי עד כלות נשמתי, בולקון חייך. "עכשיו שאנחנו מבינים זה את זה, ספרי לי איפה ג'וש." נדתי בראשי בעצב,
"לוס מה הוא רוצה מג'וש?" שאל אבי ונאנק. "לא ייאמן, משפחה של ציידים ודור ההמשך שלכם הם באמת יצורים." צחק בולקון. "בולקון, שנינו יודעים שזה לא אתה." אמר ג'ונסף,
"זה בדיוק אני." הוא חייך, "אדוני, מצאנו את התאומים מהנבואה. למרות שהם בכלל לא דומים." אמר בטא מהלהקה של בולקון. "תאומי האופי.." לחשתי ודמעה נוספת החליקה,
"אימא.." אמרתי וריק חיבק אותי מאחורה, מנסה לעודד אותי שהוא גם צריך עידוד. –"לוס. תצפי איך אני מחסל את הייעוד שלך." הוא אמר בכבדות והתאומים נחשפו. הם היו נער ונערה לא זהים כלל, אחת בעל שיער בלונדיני גלי ועיניים כחולות והשני בעל שיער שחור ושזוף עם עיניים חומות.
"תעזוב אותם!" קראתי, מנגבת דמעה עם קצה שרוולי.
"מאוחר מדיי לוס." הוא חייך, הבטא מהלהקה הרים את שניהם. "בולקון!!" צעקתי ורצתי לעברו. אבל זה היה מאוחר מדיי, הוא שיסף לשניהם את הגרון והם נפלו על הרצפה, מתים.
"לא!" קראתי, אפילו לא יצא לי להכיר אותם כמו שצריך. ועכשיו הם מתים. "לוס, אם קורה משהו תברחי. אל תהיה גיבורה." נזכרתי במילותיו של דניאל. אבל לא יכולתי להשאיר אותם שם.
"בולקון!" אמרתי בכעס, נזכרתי איזה כוח עצום שחררתי בקרב שלי מול המשרת של צ'ייס. אוזניו של ריק התארכו ושניו התחדדו לניבים. עיניו נצבעו בצבע הזהוב והוא נהם לעבר בולקון.
"ג'ונסף, אתה איתי. ריק לך תשחרר את האחרים. רק ככה יהיה לנו אולי סיכוי!" פקדתי. מיד 3 זאבים התייצבו מול האסירים ו'הגנו' עליהם. ריק נהם לכיוונם ורץ לעבר שלושת הזאבים.
"ג'ונסף, למען ימים עברו. אני מזמין אותך לצאת ולא לחזור. ככה לא תמות." הוא אמר והדלת נפתחה.
"לא." אמר ג'ונסף, "אם אני אצטרך למות, אני אמות." הוא אמר בגבורה. דיי קינאתי בזה.
"בולקון. תשחרר אותם. זה ביני לבינך." אמרתי וכיווצתי את ידי לאגרוף.
"לוס, לא ידעתי שאת כזו אמיצה." חייך בולקון. אוזניו התארכו ושניו נהיו ניבים. טפריו נשלפו והם היו בצבע שחור. עיניו נצבעו בצבע אדום והוא נהם לכיווני,
"אבל זה לא יעזור לך בקרב הזה." קולו נהפך לעמוק וכבד. "את בכלל שולטת בכל הכוחות שלך?" הוא שאל, קולו העביר בי תחושת צמרמורת לא נעימה. "מספיק בשביל לחסל אותך בולקון." התגרתי בו, למרות שידעתי שאני עומדת להפסיד בקרב הזה. "אם כך די לדיבורים. בואי נילחם." הוא חייך וניביו נחשפו מולי שוב. הוא רץ לעברי ואני לעברו. לא יודעת בכלל מה אני עושה.
ג'ונסף זינק לעבר בולקון ועצר אותו מלשרוט את עורי. הוא בעט בבטנו ובולקון נהדף לאחור. זאב אחד מהלהקה של בולקון זינק על גבו של ג'ונסף והעסיק אותו.
"עכשיו בואי נמשיך." הוא חייך וזינק לעברי. הוא שרט את פניי והשמיט את ראשי לאחור, ניסיתי להכות אותו אבל הוא היה חזק מדיי. הוא בעט בבטני ונהדפתי על הקיר,
"אני חייבת להתרכז." אמרתי והתרכזתי בכל כוחי, אותם אורות סגלגלים עטפו את גופי שוב. קדימה, אני מסוגלת. אמרתי לעצמי.
הושטתי את שתי ידי קדימה והם התאחדו שוב לאור אחד גדול שפגע בבולקון. אך זה לא השפיע עליו כלל. נפלתי על הרצפה, אבל לא יכולתי לוותר ועליתי על רגליי שוב.
"את לא מוותרת." הוא צחק ורץ לעברי שוב. הוא בעט בפניי ונפלתי על הרצפה שוב. הוא אחז בשערותיי והכה את פרצופי מספר פעמים עם אגרופיו. "בסוף אני לא אצטרך אפילו להשתנות לזאב אמיתי." הוא צחק, לא יכולתי לזוז. המהלומות שלו היו חזקות מדיי.
"לא ייאמן שאמרו שאת היא זו שתביס אותי." הוא צחק עליי והשליך אותי אל הקיר שוב. –"עזוב אותה!" שמעתי את קולה של סם, היא זינקה על גבו של בולקון וניסתה להפיל אותו. אבל הוא היה חזק מדיי, הוא השליך אותה לצד השני והיא נפלה על כמה קרשים תומכים של הארמון שלו. קילר השתחררה גם היא, היא עזרה לריק בינתיים להילחם בשאר הזאבים וג'ונסף שחרר את כולם.
טעם לח הורגש בגרוני, הרגשתי חלשה יותר מאי פעם אבל הוא לא ריחם עליי. "מילים אחרונות?" לחש, לפתע הוא נהדף לאחור, הסתובבתי כדי לראות מה קרה.
אוי לא. ג'וש היה שם, יחד עם דניאל. הוא אחז בחרב מהחיזיון והוא רץ לעברי. "לא, אתם צריכים ללכת." השתעלתי לאחר דבריי. דניאל לקח את החרב מידו של ג'וש ונתן לי לאחוז בה. לפתע כוח עצום נכנס לתוכי, לקחתי נשימה עמוקה וקמתי על רגליי. לא הרגשתי חלשה עוד, האורות הסגלגלים הופיעו שוב ונכנסו אל תוך החרב, אחזתי בניצב שלה עם שתי ידיי. היא הייתה דיי קלה ויכולתי להרגיש איתה הרבה יותר נוח.
"חרב האלפא.." לחש בולקון,
"תתכונן להפסיד בולקון." אמרתי והושטתי את הלהב קדימה. מוכנה לקרב האחרון.