הדרקונים הסודיים- פרק 2- הקמע

אבל איך אני אוכל לעבור אל מעבר לצד השני של הקיר כדי לגלות מה משמיע את כל הצפצופים האלה?
"יש לי רעיון" חשבתי לעצמי "אעשה חור בקיר".
הלכתי לגינה, יומני היקר, ולקחתי את חפירה ואז הלכתי לקיר חדרי והכיתי איתו את הקיר ונוצר חור בקיר.
מאוד פחדתי אבל בכל זאת נכנסתי אל תוך החור.
היה חשוך מאוד, אבל ראיתי משהו זוהר ורחוק.
התקרבתי אליו.
הרמתי אותו.
זה היה תליון כהה, בצבע אדום הקשור בחוט. הנחתי אותו על צווארי.
לפתע, התליון השמיע שלושה צפצופים.
הייתה על התליון עדשה שהיא זאת שצפצפה.
אבל למה?
אולי יש כאן איזשהו לחצן שיעזור לי לגלות למה הקמע מצפצף.
מששתי את הקמע, ולחצתי על משהו.
עדשת הקמע התבהרה ומולי ראיתי איש עם שפם בצבע ג'ינג'י ושיער בלונדיני ומשקפיים.
"שלום, אני פרופסור מדלוף, ומי אתה?" שאל
"אהה.." גמגמתי. עדיין לא קלטתי מה קורה כאן. "לי קוראים דניאל.."
"דניאל? אינני יודע מי זה דניאל. האם אתה מתקשר באמצעות קמע?"
"אהה.. כן" אמרתי
"חבר'ה, חבר'ה. זה המושיע!"
"המושיע?" התפלאתי, יומני היקר, "איזה מושיע?".
מלא פרופסורים הצטרפו אל פרופסור מדלוף.
"תגיד לי," שאל פרופסור מדלוף "יש כמה מבחנים שבעזרתם נוכל להבין אם אתה הוא באמת המושיע. האם יש לך צלקת על העורף?" שאל
"לא" אמרתי
"טוב.." אמר מדלוף "יש לך שיער שחור?"
"לא" אמרתי
"אתה בן 14?" שאל פרופסור מדלוף
"לא!" אמרתי
"זאת אומרת שאתה לא המושיע, אבל.. כיצד מצאת את הקמע?" שאל מדלוף
"מצאתי אותו בקיר של הבית החדש שלי"
"רק רגע, תחזור על המשפט האחרון שלך!" אמר מדלוף, מנסה לשמוע כמה שיותר טוב.
חזרתי על דבריי:
"מצאתי אותו בקיר של הבית החדש שלי!"
"רגע!" אמר מדלוף "זאת אומרת שהבעל של הבית הקודם, הוא המושיע, אבל.. מי זה?"
"אולי.." אמרתי "אולי אני מכיר אותו"
"תוכל לחפש אותו?" שאל מדלוף
"אהה.." גמגמתי
"אנחנו מממלכת טאי – יאן, ואנחנו בסכנה נוראית. רק המושיע יוכל להציל אותנו מן המינוטאורים הרשעים!"
"אני א- אנסה.." אמרתי
"יישר כוח, ילד!" אמר פרופסור מדלוף וכיבה את הקמע.
"עכשיו" חשבתי לעצמי, יומני היקר, "אני צריך להיזכר מי היו הבעלים הקודמים של הבית הזה.."
"אני ממש לא זוכר" אמר לי אבא שלי ביום שלמחרת במטבח "בקושי פגשנו אותם. רק דיברנו במחשב ובטלפון, ואולי נפגשנו פעם אחת ואני ממש לא זוכר. הם אמרו שזה ממש דחוף ושהם צריכים לעבור מהר מהבית הזה"
"אולי בגלל הקמע.." חשבתי לעצמי בלב
"אתה מקשיב לי, דניאל?" שאל אבי
"אה, כן!" אמרתי
"אז תשמע, אני אנסה לברר מה איתם, אבל לא בטוח שאצליח"
"בכל זאת, אני ממש צריך שתנסה לפחות!" אמרתי.

באותו הלילה, אבי חזר עם המכונית שלו בשעה חצות מהעבודה אל הבית- הוא חנה במכונית בחנייה.
היה שקט לגמרי והרוח נשבה וצמרמורת עברה בגופו. זה תמיד קורה לו בלילות כשהוא לבד ושקט, שקט יותר מדי.
הוא הוציא את מפתח הכניסה מכיסו והכניס אותו למנעול וסובב אותו.
הדלת נפתחה בחריקה גדולה וחרישית.
כולם ישנו כולל אני.
הוא סגר את הדלת בשקט כדי שאף אחד לא יתעורר, ואז נזכר במה שביקשתי ממנו, והלך לכיוון המחשב שלו.
הוא נכנס לחדר שלו וישב מול המחשב שלו, ונכנס אל המייל.
הוא חיפש את השם של הבעלים הקודמים של הבית שלו.
לפתע, מישהו נכנס דרך החלון שמאחוריי אבי בשקט.
הוא החזיק סכין בוהק והתגנב בשקט אל מאחורי אבי.
אבי לא שם לב ואז מצא את השם של הבעלים הקודמים של הבית.
משפחת ווטרסון.
ובדיוק באותו השנייה הסכין חדר דרך גבו של אבי ואבי התמוטט על הרצפה.. ומת כשדם נוזל מגבו.