שעתיים- פרק 13

יומיים אחר כך ריכזתי את כל האנרגיה שלי ואת כל המחשבות שלי לעניין אחד- התיק של הילד. דיברתי שוב עם נוגה, שאלתי אותה אם במקרה היא קיבלה משהו לידיים, הוכחות לכל הסיפור. היא אמרה לי שהוא שמר את הכל אצלו, את כל הצילומים. היא חושבת שההורים בכלל לא הסתכלו בתיק הזה וראו שמשהו חסר. אני, כמו שכבר למדתי לעשות, לא יכולה להאמין לנוגה במאת האחוזים. יכול להיות שהיא ממציאה חלק מהסיפור, למרות שעם כל הכאב, ועם כל מה שחוויתי, לא הרגשתי שהיא לרגע משקרת לי. אין לה אינטרס לזה. בדקתי במחשבים של המשטרה רקע על הילדה הזו, ילדה אני קוראת לה, סטודנטית. לא היה נראה שיש לה עבר פלילי, היה נראה שהיא לומדת מקצועות ממש מעניינים, שהיא אפילו עשתה שירות מאוד משמעותי בצה"ל. עברתי גם על הפרופיל של אח שלה, למשטרה יש את הגישה להכל. בסופו של דבר פסקתי שהם מגיעים ממשפחה טובה מאוד.
"אני רוצה שתהיי שם איתי בסדר?" שאלתי את נוגה כשדיברתי איתה בטלפון ערב לפני הפגישה הגורלית.
"אוקיי," היא אמרה, "יהיה לי קשה רק שתדעי, אבל בסדר גמור."
"מתי הפעם האחרונה שראית את ההורים?" שאלתי.
"לפני המון זמן, כמה שנים טובות. אני די בטוחה שהם זוכרים אותי אבל עדיין.. זה לא מפגש שחשבתי שאני אקיים בזמן הקרוב."
"יש לך הרבה האשמות אליהם?"
"לא," היא נאנחה בטלפון, "אני פשוט רוצה כמוך תשובות."
זוג ההורים של גילי ישבו מולי בביתם, בשעה חמש בערב, אחרי ששניהם סיימו לעבוד. כל אחד מהם, ממה שהבנתי כשנכנסתי לשם, מקל על עצמו בתקופה האחרונה בעבודה כי מאוד קשה להם לתפקד. לאמא לדעתי יותר מהאבא, אני רואה את הכאב שלה הרבה יותר יוצא החוצה כשאני נמצאת שם. הם ישבו מולי על הספה המשותפת ואני ישבתי מולם על כורסא. הצגתי בפניהם את נוגה, שאותה הם זכרו ונתנו לה חיבוק חזק, האם כמעט התייפחה על כתפה של נוגה. היא נתנה להם חיבוק חזק אבל הרגשתי למראה פניה את הרתיעה הקטנה שיש לה מהם. היא יודעת שהם מסתירים משהו, היא כועסת עליהם שהם הסתירו את זה מגילי כל השנים האלה.
בינינו היה שולחן קטן עם כוסות חד פעמיות, בקבוק שתייה וכמה עוגיות ובייגלה שהאם הוציאה מהמזווה. לא רציתי שום דבר, לא יכולתי לאכול כלום בגלל הלחץ. לא ידעתי בכלל איך לפתוח את השיחה, חשבתי להגיע לזה לאט לאט. אני צריכה קודם כל לשמוע מה נשמע איתם, לעשות את שיחת החולין המרגיעה לפני הפתיחה בההאשמות. ידעתי שגם מהפגישה הזו אני אצא מעורערת, אבל זה התיק הכי מעניין שיצא לי לעבוד עליו עד היום. אין שום סיבה שכל הפרטים ילכו לתקשורת, זו אפילו לא המטרה שלי בסופו של דבר. כל מה שאני רוצה כרגע זה תיק סגור ותשובות. אני בעצמי, עזבו רגע את כובע השוטרת השומעת הכל, רוצה תשובות ללמה הם עשו את זה ולמה גילי התאבד.
"מה שלומכם?" שאלתי אותם. האמא נאנחה, והאבא ענה שהם בסדר, עוברים את הימים האלה. השבעה כבר עברה מזמן. שאלתי אותם אם הם הצליחו לחזור איכשהו לשגרה, והם אמרו שזה לא היה קל אבל הם הצליחו לאט לאט, פה ושם. חזרו לעבוד, חזרו לפגוש משפחות אחרות, חברים. שאלתי אותם על תדירות המחשבות על גילי, והם אמרו לי שהם חושבים עליו כל היום, וכל החברים חושבים עליו בתדירות גבוהה. בכל מפגש חברתי שהם היו בו הוא עלה כנושא שיחה, על הילד שהיה ועל האור שהוא הביא למשפחה הזו.
"תראו, אני עומדת בפניי סיטואציה מאוד לא נוחה, אני אדבר בכנות," אמרתי בפניהם, "אני יודעת כמה אהבתם את הבן שלכם, ואני יודעת כמה הוא חסר לכם, אני גם מבינה את זה מההתנהגות שלכם, מהכאב שאתם מקרינים החוצה.." נאנחתי וחיפשתי את המילים הנכונות, "אבל מקור מאוד אמין נתן לי עובדה חדשה להתייחס אליה."
"למה את מתכוונת?" שאלה אותי האם. "נוגה?.." היא שאלה לא מבינה והפנתה את מבטה לנוגה. היא התמקמה בצורה נוחה יותר ומפוחדת יותר על הכיסא.
"גברת פרקר אני רוצה לבקש ממך בבקשה את מסמכי הלידה של הבן שלך." אמרתי לה. היא פתחה את עיניה והסתכלה על בעלה. היא המשיכה להסתכל עליי בלי לזוז. היא עשתה הנהון קטן עם ראשה בעצב, קמה לאט לאט וניגשה לארון בסלון. הסתובבתי בחזרה כדי להסתכל על בעלה, שקבר את ראשו בין ידיו.
"אדון פרקר?.." שאלתי. שמעתי אותו נאנח.
"בבקשה" אמרה לי האם והגישה לי את מסמכי הלידה.
"זה נשמר כל השנים בארון הזה שבסלון?" שאלתי. היא הנהנה אליי. "בתוך מה?" שאלתי.
"תוך כדי ההיריון אני כתבתי יומן, כתבים שמתעדים את הרגעים הקשים והטובים. הרגשתי שזה משהו שאני צריכה שיהיה לי, כי הרגשתי שאני מבורכת בזה שיש לי תינוק בבטן."
"תינוקות." אמרתי מיד, מסתכלת עליה ומחדירה את מבטי אליה. עוד לא הצצתי בדף שהיא נתנה לי. היא הסתכלה על בעלה בפרצוף עצוב וראיתי את דמעותיה מתחילות לרדת מעיניה. בעלה החזיק בידה בחוזקה, לא רצה לתת לה להישבר לבד.
"אם רק הייתם מדברים," אמרתי להם, מרגישה את הקול השבור שלי ומסרבת לתת לו להמשיך להיות כך, "הייתם פותרים כל כך הרבה. זה קצה חוט מטורף. מה חשבתם? להסתיר פרט כזה, שהיה לכם עוד ילד, להסתיר פרט שכל כך קשור לחיים של גילי? אני אפילו לא באה כדי לשפוט את ההתנהגות שלכם לאורך הזמן שגילי כן חי כאן בעולם, אלא אני מדברת על עכשיו. כולנו רוצים לחפש תשובות," אמרתי להם בטוחה במילים שלי, "אתם לא מבינים שזה חתיכת קצה חוט מטורף?"
"איך הוא הגיע לזה?" האם נאנחה.
"גילי הגיע אליי עם צילום האולטרסאונד של שני העוברים," פתחה נוגה את קולה, היא אפילו לא הייתה חייבת לדבר, הערכתי אותה על זה, "הוא ידע על זה כבר כמה שבועות. בבקשה," היא נאנחה בעצב, "תסבירו לי, מה גרם לכם להסתיר את זה ממנו?"
"זה לא לגמרי באשמתו, היה סיבוך בלידה. אנחנו לא רצינו שהוא לרגע ירגיש אשם, אז לא רצינו בכלל להגיד לו את זה. אנחנו מכירים את גילי ואת איך שהוא התפתח, הוא תמיד ראה את עצמו אשם בכל סיטואציה. המילה סליחה הייתה יוצאת לו מהפה כל כך הרבה פעמים, הוא תמיד היה חסר ביטחון עצמי כי הוא היה בטוח שהוא טועה בהכל. אתם יודעים מה זה לחשוף בפניי ילד ככה סיפור שבו היה אמור להיות לו אח שמת בלידה? לא משנה איך היינו הופכים את הסיפור, הוא היה חושב שזה בגללו."
"העליתם אי פעם על דעתכם שהוא יגיע לזה לבד?" שאלתי. הם הנידו את ראשם לשלילה והאם קינחה את אפה.
"אדון וגברת פרקר," פניתי אליהם, "לאור אי העובדות האחרות, על התעללות בבית, על התעללות של ילדים בשכונה, ותאמינו לי שחקרתי את התיק הזה הרבה זמן, אני מכריזה עליו עכשיו כתיק סגור. הבן שלכם התאבד בגלל שהוא הרגיש שהוא גזל חיים מבנאדם אחר. אני לא יודעת מה הייתם יכולים לעשות אחרת, אני לא גדלתי עם גילי ואני לא יודעת מה היה קורה אם הייתם מגלים לו," אמרתי וניסיתי להישאר כמה שיותר עדינה ורגועה, "אבל אני חושבת שזה היה זכותו לדעת. אולי אם הייתם מדברים היינו חוסכים את המצב שאנחנו נמצאים בו היום. אני משאירה לכם כאן מספר של פסיכולוג, אנחנו עובדים איתו המון. אולי אתם בסופו של דבר צריכים עוד מישהו לדבר איתו. אני רק רוצה להגיד שאני לא רוצה שתיקחו את כל האשמה עליכם, כי יהיה לכם עכשיו קשה לחיות עם התחושות האלה ואני לא רוצה עוד שום מקרה של התאבדות, אבל קחו את עצמכם בידיים. מכל הסיפורים, גילי היה בן מדהים וחבר מדהים, וכנראה יותר מידי מודע לכל הסביבה ויותר מידי רגיש. הוא אמנם לא איתנו היום," אמרתי בכאב, "אבל הוא כנראה יהיה איתנו לנצח."