המציאות

הוא נחת על היד שלה והיא הסתכלה עלינו באושר, כאילו כבשה את העולם.
היא רצה אלינו, מנסה שלא יעוף לה מהיד.
"תראו! תראו מה הצלחתי לתפוס!" היא קראה באושר, מראה לנו את הפרפר הכחול שישב על היד שלה.
חייכתי אליה חיוך, חצי חיוך, שמחה שקיבלה את התמימות הזאת, תמימות שאני לא יכולתי לקבל.
קייט נולדה למציאות טובה, לא כמו המציאות שהייתה שבועות בודדים לפני.
אפשר להגיד שהיא לא הכירה משהו אחר.
בהתחלה שמחנו בכך, ניסינו להסתיר ממנה את המציאות האמיתית.
"לכי תתפסי עוד כמה" קראתי אליה והצבעתי על הפרפרים שעפו כמה מטרים לידינו.
קייט הסתכלה עליהם רגע קט ורצה בשמחה.
חייכתי והסתכלתי על קרחת היער שהייתה מולי. כלכך הרבה פרחים ושמש, בתוך היער החשוך והאין סופי.
הסתכלתי על ג'ייק – שישב לידי – במבט דואג. המקום הזה משקף בדיוק את חייה של קייט, חיה חיים שלווים בתוך המציאות האפלה והאין סופית.
"במוקדם או במאוחר, היא תהיה חייבת להיכנס ליער" אמרתי לו, מנסה לרמוז את כוונתי.
הוא הביט אלי במבט רגוע וחזר להסתכל לאותה נקודה על הדשא.
ניסיתי להבין לאן הוא מסתכל, מה מיוחד כלכך בנקודה הזו.
"כאן זה קרה" הוא אמר כשעינייו נעוצות באותה חתיכת דשא.
"כן…" אמרתי ביותר רוגע, "כאן הכרנו".
נתתי לו נשיקה עמוקה ונשענתי על כתפו, נזכרת בימים שהכל היה נראה מושלם.
כמה שבועות לפני שגם אנחנו, הכרנו את המציאות.