שעתיים- פרק 12

דפקתי על דלת ביתו של הבית של תום, הוא התמקם לגמרי, הדירה שלו שופצה יפה. השעה הייתה שמונה בערב, כבר התקשרתי אליו לפני כן ווידאתי שהוא בבית. כל העיניים שלי היו בבכי, חצי לא ראיתי לאן אני נוהגת כשנהגתי לכיוון הבית שלו. המילים של נוגה לא הפסיקו להדהד לי במוח. אחרי שהיא אמרה לי את מה שהיא אמרה, ניסיתי לעכל, וניסיתי לשאול עוד שאלות. הקול שלי היה חנוק, בכלל לא ידעתי מה אני אמורה להגיד על מקרה כזה. רק חשבתי על גילי, על מה שעבר עליו מהרגע שהוא שמע, על כל הלבטים שהוא הסתבך איתם. אני בכלל לא יודעת אם ההורים שלו ידעו שהוא יודע. אמא שלו לא הייתה נראית כמו אחת שיש לה פיתרון להתאבדות. האם הוא הסתיר מהם את כל זה כמו שהם הסתירו את זה ממנו בכל השנים בהם הוא חי? יש משפחות כל כך מטורפות בעולם. מצד שני, אולי אני מבינה אותם, הם רצו לחסוך לו כאב וצער. אני מבולבלת, הראש שלי מתחרפן.
"היי," אמר לי תום ופתח את הדלת. הוא שוב היה לבוש יפה, כנראה בדיוק חזר מהעבודה. הוא ראה את הפנים שלי, ששידרו עצב ומצוקה, ומיד הבעתו השתנתה. "מה קרה אהובה?" הוא שאל נלחץ. הוא התקרב אליי ונתן לי חיבוק חזק, ואני התייפחתי בתוך חיבוקו. הוא הכניס אותי לאט לאט, עוטף אותי בחיבוקו והושיב אותי על הספה. אחר כך הוא התפנה לחזור ולסגור את הדלת. ניסיתי להסדיר נשימה, לבכות לאט, בלי הרבה קול. אני כבר לא ילדה צעירה מתייפחת, אני אישה בוגרת, אני צריכה להתנהג בהתאם.
"היה נשמע שמשהו עובר עלייך בטלפון," הוא אמר וליטף לראשי. הרמתי את ראשי אליו. הוא התקרב ונתן לי נשיקה חזקה במצח ואז ליטף עם אגודלו את הלחי שלי, ניגב כמה דמעות מלוחות.
"את רוצה משהו? לשתות, לאכול, כוס מים אפילו? רק תדברי." הוא ניסה להיות רגוע, ראיתי שהוא לחוץ נורא. החזקתי חזק בידיים שלו ונשמתי כמה נשימות עמוקות. שתיקה מטורפת עטפה את הבית. לקחתי טישו שהונח על השולחן בסלון, קינחתי את האף. אחר כך אספתי את השיער שלי לקוקו מתוח ונשפתי אוויר כדי להירגע.
"אני יודע שזה לא הזמן להגיד את זה, אבל את כל כך יפייפיה." הוא צחק. צחקתי וחייכתי לעצמי ואז העליתי את ראשי אליו. התקרבתי אליו ונישקתי לשפתיו, נשיקה בטוחה ומערפלת, החזקתי בלחיו כדי לקרב אותו עוד קצת אליי.
אחד הדברים שאתה מחויב אליהם בעבודה זה סודיות מוחלטת, ידעתי שמבחינתי אני לא יכולה להגיד לתום כלום, שום דבר על מה שעבר עליי היום ועל המפגש. משהו מכל החוקים האלה היה חזק ממני, בוער הרבה יותר. אני לא נשברתי ככה בשום תיק שהתעסקתי בו. בכל מיני מקומות של התאבדויות, הסיפורים, עם כמה שקשה לומר את זה, היו בנאליים לגמרי. פה זה משהו אחר לגמרי. כל הזמן חשבתי על הדמות של הילד בסיפור, על הרגעים של הגילוי, על רגשות האשם. כמה חבל שהוא רק לא דיבר, מה היה יכול להציל אותו ולהשאיר אותו בחיים. אם הוא רק היה פותח את זה, אומר למישהו כדי להתייעץ, כדי שיכווין אותו ויאמר שהייתה בעיה בלידה, לא בעיה בו, שהוא לא הרג בידיו שלו בנאדם. אני יודעת כמה זה יכול להלחיץ בנאדם. שום דבר מכל המחשבות האלה לא יכולתי לחלוק עם תום, אבל מצד שני הרגשתי שאני אתפוצץ.
"קרה היום משהו בעבודה, אני מצטערת, אני לא יכולה להגיד לך מה. עובדות חדשות בתיק מסוים התגלו, שברו אותי מבפנים. אני מצטערת שאני לא יכולה לחשוף איתך שום פרט אחר, אבל הייתי חייבת מקום מפלט. ניהלתי שיחה מאוד ארוכה של כמה שעות, והחל מהאמצע שלה הבכי לא הפסיק. הייתי צריכה להתאפס ואז התקשרתי אלייך. אני לא יודעת מה אני רוצה חוץ מקצת חום ואהבה." גיחכתי בסוף.
"ואני הבנאדם שיכול לתת לך את זה," הוא חייך אליי, "אני מבין לגמרי את הסודיות, אני רק לא רוצה שזה ישפיע עלייך ככה. אני לא יכול לראות אותך בוכה ככה. יש משהו שאת רוצה לדבר עליו כדי להסיח את דעתך? היום בעבודה לא היה לי כל כך מעניין, אז אני לא בטוח כמה זה יסיח את דעתך," הוא צחק וגירד בראשו, "אבל מחשבות ותחושות.. אני פה בשביל לשמוע." הוא הרגיע אותי במילים שלו. נמתחתי קצת והזזתי את ראשי לשני הצדדים. היום הזה הרג לי גם את הגוף, הכיסאות בבית הקפה לא היו הכי נוחים בעולם.
"מסז'?" הוא הציע בחיוך. צחקתי ועלה לי חיוך ממש ענק על הפנים. לפעמים הפינוקים הקטנים זה מה שיכול לעשות לי את היום. התקרבתי אליו בחיוך, יושבת קרוב יותר על הספה. עוד לבשתי את המדים שלי, ולכן פתחתי כפתור אחר כפתור את החולצה הכחולה. הוא הסתכל על כל מעשה שלי, מגדיל את חיוכו מרגע לרגע. היא ירדה מגופי וישבתי מולו בגופייה לבנה חלקה. הסתכלתי עליו במבט אוהב והורדתי מעליי את הגופייה הלבנה.
"מה את עושה לי.. שאלוהים יעזור לי." הוא צחק והסתכל עליי. הזזתי את שיערי לצד אחד ונשענתי על צד אחד של הספה.
"להוריד גם את החלק האחרון?" שאלתי והסתכלתי על עיניו. ראיתי שהוא עובר במבטו על כל גופי, כאילו לא מספיק הוא ראה אותו בשבועות האחרונים. הוא הסתכל עליי בחיוך ממזרי, ואז התקרב ונישק לשפתיי. החזקתי חזק בצווארו ואז הורדתי את ידיי לכיוון החולצה שלו והורדתי אותה מגופו.
"המסז' יכול לחכות," אמרתי לו תוך כדי בלחישה קצרה, "יש דבר אחר שיכול להסיח לי את המחשבות."
זה ישמע מוזר, אבל אני אוהבת את האנרגיות שיש לשנינו. יום אחד מעוך יכול להפוך ליום מדהים כששנינו רק בוחרים להפוך אותו למדהים. יש בינינו חיבור שהוא לא ייאמן, הוא גורם לי לחייך ולהעלות לי את המצב רוח, כשהוא מדבר איתי ולא מרחם עליי, אלא מבין אותי. גם בעניין המתח המיני שיש בין שנינו. כל דבר לא עובר את הגבול, הכל טוב, מיוחד, כל אחד כזה הוא לא כמו הקודם כי בכל אחד יש תחושות טובות. כנראה שהמחסור שהיה לשנינו, בעיקר האחד בשני, פשוט נותן לנו עכשיו לעשות את זה בצורה הכי אוהבת בעולם. זה ישמע מוזר, אבל אני לא מפחדת להיכנס להריון מהבנאדם הזה. אנחנו אמנם עדיין לא עושים את זה לשם התינוק, ואני לוקחת גלולות ישר אחר כך כדי לבלבל את הגוף, אבל אני לא חושבת שהיום רחוק בו נחליט שאנחנו זה לנצח. אם יש דבר אחד שאני מרגישה בו בטוחה זה בקשר שלנו, ומדהים אותי שזה חזר כל כך מהר.
"תגיד," אמרתי כששנינו על הספה, אני עטופה בחיבוקו ובשמיכה שהוא הביא מחדר האורחים. הוא עיסה לאט לאט את צווארי וכתפיי. "כשהיית קטן, חשבת על הזמן שתהיה בו אבא?"
"בטח," הוא חייך, "הייתי דוד מאוד מוקדם, ותמיד חשבתי על ילדים משלי. חשבתי כמה אני רוצה, איפה אני אגדל אותם, לאיזה ערכים אני אחנך אותם.."
"ומתי חשבת להתחתן?"
"בסביבות גיל שלושים," הוא צחק, "רציתי עוד לחקור עולם לפני שאני מתחייב. האמת שיצא לי לראות הרבה עולם לפני גיל שלושים, את המטרה הזו הגשמתי בחיים שלי. למה את שואלת?". צחקתי ונאנחתי, וסיפרתי לו על החלום שלי להיות אמא צעירה. הוא צחק ונישק לכתפי נשיקה מצמררת.
"מה היה הדבר הראשון שהיית רוצה לחנך אותם אליו?" שאלתי מסוקרנת.
"זה קל," הוא צחק, "ערך של משפחה. אני הייתי רוצה להגיד להם שהמשפחה זה מעל הכל, שצריך לדעת שזה המקום הראשון שיכבד אותך לגמרי, שיאהב אותך לגמרי, שלא יסתיר ממך דברים. זה המקום שתמיד תהיה שייך אליו ולכן צריך לשמור על הקשר הטוב בו." חבל שלא בכל המשפחות זה ככה. למזלנו, שנינו גדלנו במשפחות מדהימות, אבל כשהוא אמר את המילים האלה הדמות של גילי, שהשכחתי בשעה האחרונה, חזרה לי שוב למוח. ממנו הסתירו דברים, אבל אולי רצו להגן עליו, אבל לא הגנו מספיק. אני חייבת עוד תשובות, אני חייבת לקבוע עם ההורים שיחה.