המלאך האבוד | פרק ראשון :

פרק ראשון- פוץ .

– עשרה חודשיים לפני –

"היי! דניאל!", הצלצול נשמע ברחבי בית הספר והתלמידים מכול כיתה נהרו החוצה, כולם ממהרים להגיע לביתם. הגברתי את קצב הליכתי, מקווה להחמק מהקול הלא מוכר שכנראה קורא לי.
"דניאל! היי – סקוט!", טוב עכשיו הוא בטוח מדבר אליי.
הסתובבתי בלית ברירה לכיוון נער נמוך עם פנים ארוכות ואפרפורות, הוא היה רזה ומעט מגושם, עניו החומות בהו בי מבין משקפיו.
"אה…מי אתה?", שאלתי.
הנער הושיט לעברי את ידו, "קולין, קולין גרייס! אנחנו לומדים ביחד ביולוגיה, נעים להכיר אותך רשמית", היד המושטת שלו נשארה באוויר שניות אחדות עד שהבין שאין לי כול כוונה ללחוץ אותה.
הבטתי בו עוד כמה רגעים ואז הסתובבתי והמשכתי ללכת לכיוון החנייה.
"לא,לא,לא! רגע, רק שנייה!", הוא תפס את רצועת התיק שלי מאחור ואילץ אותי לעצור.
"נו מה עכשיו?", שאלתי בקוצר רוח. לא היה לי מושג מי הוא או מה הוא רוצה ויותר חשוב- אני עומד לאחר לאימון הכדורגל שלי.
"רק שתדע שאני מאוד מעריץ אותך! אתה בהחלט אחד השחקנים המוכשרים שיצאו מבית הספר!", הוא ציפצף ואני גלגלתי עניים , "סיימת?".
"אני אה…עורך מסיבת יום הולדת ואני נורא נורא אשמח לראותך שם!", הוא נראה נלהב והושיט לי דף נייר שנראה כמו הזמנה, עיינתי בה במהירות.
"זה בעוד חודשיים", מלמלתי בחוסר סבלנות.
קולין צחקק, "נכון! אבל אני אוהב לסדר ענינים לפני הזמן".
"מה שתגיד", מלמלתי והתחלתי ללכת, שמעתי את קולין קורא אחריי "אתה תבוא?".
"ממש לא!", צעקתי מעבר לכתפי וזרקתי את ההזמנה על הריצפה, מוודה שקולין ראה זאת.

ברגע שיצאתי מחדר ההלבשה לכיוון מגרש הכדורגל הקטן ששימש את בית ספרי לאימון הקבוצה הבית ספרית, ראיתי כדור שעף אליי.
"תחשוב מהר!", שמעתי קול בדיוק בשנייה שהושטתי יד לתפוס את הכדור.
"זה לא עובד עליי, פול!", קראתי לעבר חברי שעמד בקצה המגרש והקפיץ כדור עם שאר הקבוצה.
"צהריים טובים סקוט, איפה בדיוק היית?", קולו של המאמן נשמע מפתח המחסן, הסתובבתי לאט.
"ממש פה מעבר לפינה,דילן, בשיעור" השבתי בארסיות.
דילן הרים גבה, "המאמן בשבילך".
"תזכור מי מזרים כסף לקבוצה העלובה הזאת", מלמלתי ובעטתי כדור לעבר השער, הכדור חלף ליד המשקוף ושמעתי את המאמן שלי,דילן פלטשר, נוחר בבוז. "קודם תלמד לבעוט ואז נדבר, חוצפן!", הוא שרק במשרוקית שלו וכול חברי הקבוצה התחילו לרוץ, אני בניהם.

אחרי שעתיים של אימון ומקלחת קרה ומהירה יצאתי מבית הספר עם שאר הבנים.
"מה דעתכם לצאת היום?", שמעתי את קולו של כריס. כריס היה חבר קרוב שלי, הכרתי אותו כמעט עשר שנים והוא, בדיוק כמוני, היה 'שרוף' על כדורגל.
"ברור! היי – מה דעתכם שנארגן מסיבה על חוף הים?" פול התלהב, הוא היה ידוע כמארגן מסיבות נפלא ותמיד קפץ על ההזדמנות לערוך מסיבה.
"מה שתגידו", מלמלתי ומרחוק ראיתי את המוסטנג השחורה שלי חונה.
"סנוב", פול מלמל לכיווני וכולם צחקו, חייכתי חיוך קטן והתרחקתי מכיוון החבורה, "תודיעו לי!", צעקתי לעברם ופתחתי את מכונית הספורט שלי.
"פעם אחת בחיים אתה יכול לסוע באוטובוס?", צעק שון, עוד אחד מהקבוצה. התחלתי לצחוק, "אוטובוס זה ללוזרים עניים!". שמעתי ציקקוקי לשון מהחבורה והם פנו ונעלמו מעניי בהמשך הרחוב, נכנסתי למכונית והתנעתי.
בדרך התקשרתי לבית, רוזי, אחת המנקות שלנו, ענתה " בית משפחת סקוט שלום, מדברת רוזי".
"היי רוז", מלמלתי לפאלפון, מנסה לנווט עם יד אחת את המכונית בכבישים הצרים של ליברפול.
"או דניאל, מה שלומך?". גלגלתי עניים.
"אנדרו בבית?", שאלתי ושמעתי את רוזי נאנחת מאחורי הקו.
"הוא בדיוק יצא…". כרגיל. אנדרו הוה האבא שלי. אף פעם לא קראתי לו 'אבא' חשבתי שזה פשוט יותר מידי לקרוא למישהו כמוהו 'אבא'. אנדרו סקוט,הוא אחד השמות המפורסמים ביותר בכדורגל האנגלי בעשרים השנים האחרונות. ועכשיו, אחרי שפרש מהכדורגל הוא מאמן קבוצות נוער והוא אף פעם לא בבית, גם שהוא כן הדבר היחיד שהוא עושה זה לרדת על יכולת המשחק שלי ולוודע שאני שומע שאף פעם לא אהיה שחקן מוצלח כמוהו.
"שיהיה, תכיני לי משהו לאכול אני אהיה בבית עוד עשרים דקות". וניתקתי.

אחרי כעשרים דקות פניתי מהכביש הראשי לכביש צר יותר שהוביל לשכונות הפנימיות של ליברפול.
אחרי עוד כמה פניות ראיתי בתים מוכרים, נכנסתי לשכונה. הבית שלי היה הבית השישי משמאל, אחוזה בת שלוש קומות עם שטח ענק. ככה נראו כול הבתים בשכונה, גדולים ומפוארים, אחד יותר מהשני.
בלמתי מול השער השחור הגדול שלנו ויצאתי מהמכונית, ניגשתי לשער ולחצתי על האינטרקום.
"האדון סקוט לא נמצא בבית", שמעתי קול אומר וגלגלתי עניים.
" פרד! זה אני טמבל!". רוב השומרים שלנו היו כ"כ טיפשים.
פרד לא ענה אך השער נפתח מיד, חזרתי למכונית ונכנסתי איתה לתוך החצר.
החנייה הענקית שלנו תפסה חלק מאוד גדול בפינה הימנית של החצר שהייתה עשויה מלבנים אדומות שסימנו את אזור החניה.
אחרי החניה התחילה החצר רחבת הידיים שהשתרעה על שטח עצום בגודלו. החצר שלנו הייתה מלאה בדשא,עצים ופרחים.מאחורי הבית היו ממוקמות שתי בריכות, מגרש כדורגל, מגרש טניס ואפילו מגרש כדורסל שאף אחד לא באמת נכנס אליו.
החנתי את המכונית שלי ליד עוד חמש מכוניות שהיו שייכות לי ולאנדרו, שמתי לב שהפורשה הלבנה שלו חסרה- הוא באמת לא בבית.
לקחו לי חמש דקות הליכה עד לכניסה לבית, שם כבר עמדה רוזי שכנראה שמעה אותי נכנס.
היא חייכה אלי כתמיד ופתחה עבורי את הדלת מה שגרם לי להזעיף פנים, "אני יכול לפתוח לבד! ותפסיקי כבר ללכת אחריו לכל מקום".
חדר הכניסה שלנו הורכב מספה שיכלה להכיל בתוכה שישה אנשים, טלווזית פלזמה והמון אגרטלים שהיו פעם של אמא, מהחדר יצאו שני גרמי מדרגות לקומה השנייה.
עליתי באחד מהם לא לפני שפלטתי "תביאי את האוכל לחדר" לעברה של רוזי.
הקומה השנייה הייתה מורכבת מכמה חדרים -בניהם החדר של אנדרו, עוד סלון נוסף לשלוש שהיו בקומה למטה, שתי חדרי מקלחות וחדר כושר ענק.
הקומה השלישית הייתה בעצם שלי ושל פול. שלושה חדרי אורחים, החדר שלי,החדר שלו, חדר גדול למסיבות שהייתי מארגן, עוד סלון ומקלחת. אנדרו עלה לקומה השלישית פעם בכמה חודשים טובים וגם זה היה קורה כשהוא היה לוחץ על הספרה שלוש במקום שתיים במעלית בלי לשים לב.
החדר שלי היה החדר הכי מרוחק בקומה השלישית, בזמן שהלכתי אליו בפאלפון שלי צלצל, הודעה מפול : "אירגנתי הכול. שש בערב בחוף, המקום הרגיל".
פול הוא החבר הכי טוב שלי, הכרנו בגן החובה ומאז אנחנו לא ניפרדים.
פול בא ממשפחה קשה, אבא שלו היה מכור לאלכוהול ונכנס למוסד לגמילה כשלפול מלאו תשע שנים. אחרי שנתיים אביו מת.
פול נשאר לגור עם אמא שלו ואחותו הגדולה, שעד מהרה עזבה את הבית ועברה לגור בלונדון.
אמא של פול לא עבדה, אני עדין זוכר איך הייתי נכנס אליו הבייתה, מקום קטן שתמיד היה מלוכך, אף פעם לא היה להם מה לאכול, ופול תמיד צעק על אמו.
בגיל שלוש עשרה, כשאמא שלי ניפטרה – אמא של פול עזבה את הארץ לאירלנד והשאירה את פול מאחור.
פול נשאר לבד, ומשום מה אבא שלי הפגין רגישות ולקח משמרת על פול, מאז הוא גר אצלנו.
"את בא הבייתה?", סימסתי לו בחזרה. ידעתי את התשובה עוד לפני שהחזיר לי בהודעה, הוא עובד – ומיד אחרי זה בא למסיבה.
למרות שפול נחשב לבן משפחה בדיוק כמוני הוא אף פעם לא השתמש בכסף שלנו. הוא התחיל לעבוד מיד אחרי שעבר לגור כאן, כול הבגדים שלו וכול הדברים שלו ניקנו בכסף שלו. הוא אפילו לא הסכים לקחת את אחת המכוניות שלנו ותמיד נוסע באוטובוסים עירוניים.אבא שלי רואה את זה בעין יפה, "פול יודע מה זה לעבוד. אני לא דואג לו, הוא יסתדר בחיים ואני אעזור לו כמה שאוכל. לעומת זאת אתה,דניאל, תיגמור כשומר בבית הספר- במיקרה הטוב".
פתחתי את דלת חדרי, מקום ענק שצבוע כולו בכחול בהיר, הרבה פוסטרים כיסו את הקירות, חולצות וצעיפים של קבוצת הכדורגל המועדפת עליי.
על הקיר מול הדלת הייתה חולצה אדומה. השם 'סקוט' הופיע עליה, זאת הייתה אחת החולצות של אבא שלי, תליתי אותה שם בכוונה שתיתן לי מוטיבציה להצליח. מי יודע, אולי באחד הימים החולצה תתחלף באחרת, בשלי.
פתחתי את החלון הגדול כדי שיתאוורר קצת וראיתי מכונית לבנה וגדולה נכנסת לחצר, נו באמת, דווקא עכשיו הוא בא?
ביני ובין אבא שלי שררה שנאה הדדית, זה נשמע מוזר שאבא מעדיף את חברו הטוב של בנו על פניו אך אני כבר התרגלתי.
אף פעם לא סבלתי את נוכחותו וזה היה הדדי בנינו.
פול כבר למד לא להיכנס בין שנינו באמצע ריב.
שמעתי מרחוק דלת כניסה נפתחת, וראיתי את אבא שלי הולך לכיוון הכניסה. הסיכוי שאפגוש אותו היום שאף לאפס.
החדרים שלנו היו בכוונה בקומות ניפרדות ובצדדים שונים של הבית, אפילו השתמשנו ביציאות אחרות, הכול כדי לא להיפגש יותר מידי.
נשכבתי על המיטה בנינוחות וחשבתי מה אפשר לעשות עד שש בערב. אחרי כמה שניות כבר עמדתי על רגליי, פותח את הארון ושולף מתוכו את בגד הים שלי, אין כמו להירגע בבריכה אחרי יום עמוס. ועוד יותר טוב- אבא שלי כמעט ולא ירד לשם למעט בימי שבת בבוקר.
ברגע שסיימתי להתלבש,מצאתי מגבת ובדיוק כשתכוונתי לצאת שמעתי את המעלית נעצרת בקומה שלי. ייתכן שפול חזר כ"כ מוקדם מהמשמרת?
הצעדים התחזקו והבנתי שמישהו הולך לכיוון החדר שלי, קפאתי במקומי ואחרי שתי דקות הדלת ניפתחה ואנדרו עמד בפתח.
גילגלתי עניים, "שוב לחצת בטעות על הסיפרה שלוש במעלית?".
"אל תתחצף אלי,שחצן קטן", הוא לא נכנס לחדר אבל העיף מבט מסביב, מחפש שינויים שעברו בו בזמן שלא דרך כאן שנה שלמה.
"מה?", שאלתי בתימימות ורציתי לצאת, אך הוא עצר אותי.
"דיברתי עם המאמן שלך היום", הוא אמר ונראה לא מרוצה, בעצם זאת הייתה הבעת פניו התמידית כשדיבר איתי. "אתה ממשיך להתחצף,דניאל".
"או, אני רואה שלא שכחתי את שמי", יריתי בחזרה;לא היה לי כוח לשמוע את ההרצאות שלו.
"הייתי אומר לך להפסיק לעשות שטויות ולהתאמן כמה שיותר, עוד מעט המבחנים להקדמיה בליברפול ניפתחים. אבל מכיוון שמילא לא יצא ממך דבר, תעשה מה שבא לך. בנתיים אתה מרותק".
"מה זה?", בהתחלה חשבתי שלא שמעתי נכון.
"מרותק. מה,עכשיו גם אנגלית אתה לא יודע?", הוא אמר בזילזול והתכוון לצאת.
"מרותק? אני?מה תעשה, תינעל אותי בחדר?", שאלתי באותה נימה.
"לא. אבל המפתחות של המכוניות אצלי, ואתה לא רשאי להשתמש בהן עד שתשנה את התנהגותך הפראית, אתה מבייש אותי".
צחקתי, "יש אוטובוסים בימינו, אנדרו", הדגשתי את שמו בשנאה.
"אה כן?…פוץ שחצן כמוך יודע מה זה אוטובוס?", הוא פלט ובזאת יצא מחדרי.