שרמוטה של רגשות
אחרי חודש של יציאות יחד רציתי לקחת איתה צעד אחד קדימה. אחרי חודש שבו סיפרנו אחד לשני את הסודות הכי כמוסים שלנו, רציתי שאנחנו כבר לא נהיה סוד, שנהיה מציאות. אחרי חודש של יציאות, רכנתי לנשק אותה, והיא סובבה את לחיה כלפיי. כנראה שהיא הרגישה את הסערה בתוכי, אך כאילו הייתה רגילה לעניין. פתחתי את פי כדי להגיב, אך שום צליל לא בקע. היא החזיקה את ידי ומשכה אותי אל הספסל.
הייתי מאוהב עד מעל הראש, הייתי בטוח שהיא גם. היא חיכתה מספר דקות עד שאגיד משהו, עיניה דואגות ומעודדות.
"חשבתי שאת אוהבת אותי," לחשתי.
עיניה צחקו עלי, וכנראה שגם היא. "למה חשבת כך?" היא שאלה.
"סיפרת לי הכל, ואני גם לך." אמרתי, כל מילה שרטה את גרוני יותר מהשניה. "הוצאתי מעצמי כל שכבה בשבילך. ואת סיפרת לי כל שגעון אפשרי בחייך, מאהבתך לבאך ובטהובן עד לשמיעת בלאק מטאל בעוצמה הכי גבוהה באוזניות שלך." הסערה שפרצה מעצמי הייתה חזקה יותר משחשבתי. "סיפרת לי איך אבא שלך עזב את אמא שלך. סיפרת לי איך אמא שלך הייתה צורחת באמבטיה כשחשבה שאת ישנה. סיפרת לי שאכפת לך, שאני חשוב לך." דיברתי מהר, מנסה להוציא את הרגשות מעצמי ללא הצלחה.
היא ליטפה את ידי, "עוד לא הבנת?" שאלה. הבטתי בה מבולבל. "באמת אכפת לי ממך. אבל רק באופן של רגשות. לא אהבה מינית או גופנית."
"את מכניסה אותי למעגל הידידים?" צחקתי בזלזול. רק לא זה.
היא צחקה. צחוקה המתגלגל הרגיע את ליבי וגרם לי לרצות לנשק אותה שוב. "לא, טיפש." היא המשיכה לצחוק. לאחר דקה היא נרגעה ואמרה, "אני לא מאמינה באהבה, אבל אני מאמינה ברגשות. אני נהנית מלהקשיב ולדבר, מהרוח. אני לא אוהבת לגעת." לא הבנתי אותה, והיא ראתה זאת, ואמרה, "אני שרמוטה של רגשות."
שתקנו לכמה דקות. "שרמוטה של רגשות?" שאלתי.
"שרמוטות נהנות ממגע פיזי, וזה לא ממש משנה של מי. אני נהנית מלגעת ברגשות, של כולם." אמרה. "שרמוטות מפחדות שישחקו להן ברגש, אז בתור מגננה הן מכניסות את כולן לגוף. אני מפחדת שיגעו בי, אז אני נכנסת לכולם ללב."
עוד שתיקה. "אני מצטערת," אמרה.
היא הוציאה חפיסת סיגריות מהכיס של המעיל שלה. הרמתי גבה. "אכפת לך?" שאלה. נענעתי את ראשי לשלילה. היא הוציאה סיגריה, הכניסה אותה לפיה והדליקה. עיניה היו נעוצות בעיני, מתגרות. אני בטוח שהיא עובדת עלי. אני לא מכיר אותה ככה. היא קראה את מחשבותי, שוב, וחייכה. העשן יצא מבין חיוכה, והיא נראתה כמו מלאך עם הילה מסביבו. בשבילי היא הייתה מלאך המוות. "אתה יודע עלי הכל, אבל אתה גם לא יודע עלי כלום בבת אחת." אמרה, ושאפה עוד רעל אל תוכה.
חיכיתי שתסיים את הסיגריה ושאלתי, "למה את מעשנת?"
היא פתחה את חפיסת המסטיקים בטעם הפירות התמידי שלה והציעה לי אחד. נענעתי את ראשי לשלילה שוב, והיא הכניסה מסטיק אחד לפיה, וענתה לי, "אני מפחדת שאחרים יהרסו לי את הגוף, אבל לא אכפת לי להרוס אותו בעצמי." היא הרימה את שרווליה, פסים דקים, לבנים ואדומים קשטו את זרועותיה. נעצתי מבטים, מרגיש כל צלקת וצלקת נוצרת בתוך ליבי. היא כיסתה את ידיה ולחשה, "אתה לא חייב להשאר."
"אני רוצה להשאר," לחשתי באופן כמעט אוטומטי. עיניה כוסו בשכבה של דמעות, והיא חייכה בהכרת תודה. "אני רוצה אותך," תפסתי את ידה, ולחצתי אותה בחום.
היא הביטה בי, "זה קצת קשה, כי אני לא רוצה את עצמי."
תגובות (21)
זה מדהים זה כלכך מדהים
תודה
מהקטעים שבא לי למות אחרי שאני קוראת אותם.
זה לא מסמל יותר מדי וזו גם לא מחמאה, אבל את פשוט כותבת מדהים ויש לך חומר מדהים שאותו את כותבת בצורה מדהימה.
אבל למה לפחד שמישהו יהרוס לך את הגוף? שיגע בך?כלומר…אני לא מוצאת סיבה הגיונית לזה. אני בכלל צריכה לחפש?
אני מפחדת להיות חפץ שנוגעים בו וזורקים.
ותודה
יפיפה.
תודה
וואו (:
תודה רבה
אין דברים כמו הסיפורים שלך
❤❤
מחזיקה את הדמעות, אני לא מכירה אותך ככותבת באתר אבל אולי כדי שאכיר, מה שכתבת עכשיו עשה לי בדיוק מה שאני אוהבת בכתיבה, הוא נגע בי, וחוץ מי זה למדתי רק מאט להכיר את האדם שמאחורי הסיפור והאדם הזה מוצא חן בעיני, אני ארצה לקרוא עוד קטעים שלך, מעניין אותי לראות מה עוד את כותבת, אבל חח תזהרי אני פרשנית ועל כול דבר כמעט יש לי מה להגיד, ואולי אפילו לא תמיד מה שמוצא חן, אז רק קחי זאת בחשבון. ושיהיה לכולם שבוע מבורך ומוצלח של התחלות חדשות והרבה הצלחה וטוב.
אשמח מאוד שתקראי! ואשמח מאוד שלא תאהבי, כל ביקורת רק בונה אותי!
אני לא לא אוהבת דברים למרות שאם אני לא אוהבת אני אומרת, הכוונה שלי זה שאני מפרשת, כלומר מנסה להסביר מה הבנתי מה דברים שלך, זו הייתה כוונתי, לא תמיד אנשים מסכימים עם זה זה הכול
זה מעניין פרשנות אחרת של אנשים, רק קחי בחשבון שהכותב מנסה להעביר משהו מסויים ואל תבטלי אותו. אם הבנת בנוסף למסר שלו משהו נוסף-ויהי כך, אבל אם לא הבנת את המסר שלו תסבירי מה בדיוק לא מביא את המסר
חח ברור!, חס ושלום זה עיקרון ברזל אצלי שאסור לעולם לפסול סיפור או שיר או דעה של מישהו אחר, גם אפילו אם ילד בן חמש יקריא לי סיפור שהוא כתב ויסביר לי מה כוונותיו בסיפור אני לעולם לא אזלזל ויותר מי זה אני בשוט אוקסם מי ניסינו לבטא את עצמו על ידי כתיבה או ציור, אני יהיה שטן אם אני אעז ברוב חוצפה לפסול סיפור או עבודה של מישהו אחר, כי כול יוצר יוצר מי תוך ליבו מי תוך רגשותיו, ופסילה של יצירתו תהיה פסילה של אותו אדם ממש, ואני לעולם לא אמחק אדם זה מעשה מכוער ונורא לדעתי, אני לעולם לא אכתוב שסיפור שיעמם אותי או לא היה מספיק טוב כי זה כמו להגיד על אותו אדם שכתב שהוא משעמם ואו לא מספיק טוב ואני לעולם לא יעשה זאת, מה שכן אני אתן ביקורת בונה על מה לא היה מובן או איך לשפר להבא, ולא אמחק את הכותב על ידי פסילת עבודתו, לדעתי לעשות דבר כזה זה פשוט אכזרי ונלוז אין לי מילה אחרת. אז אל תדאגי אני לא כזו טיפשה ורעה לפסול עבודות של אחרים לזלזל ברגשותיהם של אחרים, בדיוק כמו שלא ארצה שיעשו לי את אותו דבר לא אעשה לאחרים
זה כן קטע שכתוב טוב. ואף מעולה. המסרים פה מרגשים אבל הרגשתי אותם קצת ילדותיים. הם יכלו להיות גם לא. אבל משהו בזה נורא צעק לי "צומי צומי צומי ליחדה הנפלאה והמיוחדת הזו שנשמתה שחורה ועמוקה כמו כוס קפה". אני חושבת שאם לא היית מתאמצת וסתם היית משחררת את היד, כל המסרים שלך לא היו כתובים שחור על לבן אבל זה היה בולט מהקטע בצורה נהדרת ומקסימה שהייתה הופכת את הקטע לנייטרלי. קטע שלא בעד כלום. לא אוהב כלום. לא נגד כלום. רק מתאר את הדברים כפי שהם. ןאם הילד מתלהב אז זה לא חייב כי היא מדהימה אלה זה רק אומר שהוא מאוהב בה. זו מעין נקודת מבט ספרותית כזו.
סליחה מקווה שהבנת
אגב זה טוב לשמור על עצמיך. נפתחים רק אם באמת בשיא הכנות בא לך את סומכת ואין לך כל מחסומים בעניין. זה הכל. אני דומה לך.
השרמוטה של הרגשות זה קונספט נפלא שגם העברת בצורה יוצאת דופן ובכתיבה ללא רבב
תודה רבה על הביקורת! כשחושבים על זה, את באמת צודקת. אבל לא הצלחתי לחשוב על דרך אחרת לתאר את הילדה הזו. את מוזמנת לשלוח לי מייל ולתת לי רעיונות איך לכתוב את הסיפור בצורה אחרת. עזבי אני אשלח לך מייל חחחח. ממש אהבתי את התיאור "נשמתה שחורה ועמוקה כמו כוס קפה" כנראה שאשתמש בו בעתיד באחד מסיפורי, לא אשכח קרדיט. כן, הילדה צומי, אבל אני לא חושבת שיש מישהו שלא. נכון שנפתחים רק אם באמת בשיא הכנות סומכים על מישהו אבל לפעמים רוצים שמישהו יסמוך עליך כי אתה מספר לו. וכך גם לגבי שרמוטה אמיתית. (אני לא סלאטשיימר ואם זה יצא כך מהסיפור, אני באמת לא כזו).
אני שמחה לשמוע שעזרתי. יהיה לי קל יותר אולי אם תשלחי לי את הסיפור כתוב במייל ואני רק אערוך כדוגמה במקום לכתוב הכל מחדש.
כן היא צומי אבל זה כאילו כבר הכל פה משוחד לטובתה.
לא הבנתי שני משפטים אחרונים שלך לא כולל סוגריים
אשלח מייל עכשיו. רציתי שהדמות תהיה חסרת בטון מאוד, ולכן היא מספרת הכל לכולם, כדי לדעת שהיא יכולה לסמוך עליהם כי היא לא סומכת על עצמה. מקווה שהבנת
אחרי חודש של יציאות יחד רציתי לקחת איתה צעד אחד קדימה. אחרי חודש, בו סיפרנו אחד לשני את הסודות הכי כמוסים שלנו- רציתי שאנחנו כבר לא נהיה סוד. אחרי חודש של יציאות רכנתי לנשק אותה, והיא סובבה את לחיה כלפיי.
כנראה היא הרגישה את הסערה בתוכי, על אף שנדמה היה כי היא רגילה לעניין. פתחתי את פי כדי להגיב, שום צליל לא בקע. היא החזיקה את ידי ומשכה אותי אל הספסל.
היא חיכתה מספר דקות, עיניה נעוצות בי ואני מרגיש כאילו הן דואגות ומעודדות.
"חשבתי שאת אוהבת אותי." אמרתי.
עיניה צחקו עלי. "למה חשבת כך?" שאלה.
"סיפרת לי הכל, ואני גם לך." המילים שורטות את גרוני. אני עוצר, מתלבט אם להמשיך, אך כבר המשכתי; "חשפתי מעצמי כל שכבה בשבילך, ואת סיפרת לי כל שגעון אפשרי בחייך; מאהבתך לבאך ובטהובן, עד לשמיעת בלאק מטאל, בעוצמה הכי גבוהה באוזניות. סיפרת לי איך אבא שלך עזב את אמא שלך. סיפרת לי איך אמא שלך הייתה צורחת באמבטיה כשחשבה שאת ישנה. סיפרת לי שאכפת לך ושאני חשוב." את המשפט האחרון אמרתי מהר.
היא ליטפה את ידי, הבטתי בה מבולבל. "עוד לא הבנת?" שאלה ונשמע רשרוש עלים מרוחק. "אכפת לי ממך, אבל רק באופן של רגשות."
"את מכניסה אותי למעגל הידידים?" צחקתי בזלזול. רק לא זה.
היא צחקה. צחוקה המתגלגל הרגיע מעט את לבי. "לא, טיפש." ואז עצרה להסביר, "אני לא מאמינה באהבה, אבל אני מאמינה ברגשות."
נשמע עוד רשרוש עלים, "אני שרמוטה של רגשות." היא הוסיפה בחיוך שמצאתי בו משהו מר. אני לא מבין. "שרמוטות נהנות ממגע פיזי, לא ממש משנה של מי. אני נהנית מלגעת ברגשות, של כולם."
אני שוקל להירתע. רוח נעימה נשבה לפתע והזיזה הפעם את העלים מעלינו. זה מראה כל כך יפה. היא נהנתה ממנו ולאיזה רגע השתרר שקט. מבטה התחלף למבט רחוק יותר. אני מכיר את המבט הזה, את המבט הזה היא עושה כשהיא חושבת, אז אני מחכה.
שתקנו לכמה דקות. "שרמוטה של רגשות?" אני כמעט מסרב להאמין. אך אני ממשיך לחכות.
"שרמוטות מפחדות שישחקו להן ברגש, אז בתור מגננה הן מכניסות את כולם לגוף." היא אומרת לבסוף, בחשיבות איטית, ומצחה מתכווץ. "אני מפחדת שיגעו בי," היא משועשעת, "אז אני נכנסת לכולם ללב." עוד שתיקה, אבל נראה כי הפעם היא לא מעוניינת לספר לי מה קורה במחשבותיה.
"אני מצטערת," מלמלה. היא הוציאה חפיסת סיגריות מהכיס של המעיל שלה. הרמתי גבה. "אכפת לך?" שאלה.
נענעתי את ראשי לשלילה. היא הוציאה סיגריה, הכניסה אותה לפיה והדליקה.
עיניה היו נעוצות בעיני, מתגרות. אני בטוח שהיא עובדת עלי, כי אני לא מכיר אותה ככה. היא קראה את מחשבותי, וחייכה. העשן יצא מבין חיוכה, והיא נראתה כמו מלאך עם הילה מסביבו. בשבילי היא הייתה מלאך המוות.
"אתה יודע עלי הכל, אבל אתה גם לא יודע עלי כלום בבת אחת." חשבה בקול רם, ושאפה עוד רעל אל תוכה. חיכיתי שתסיים את הסיגריה.
"למה את מעשנת?"
היא פתחה את חפיסת המסטיקים בטעם הפירות התמידי, והציעה לי אחד. נענעתי את ראשי לשלילה. היא הכניסה מסטיק אחד לפיה.
"אני מפחדת שאחרים יהרסו לי את הגוף, אבל לא אכפת לי להרוס אותו בעצמי." אמרה לי בקריצה ואני הרגשתי שזה קמצוץ מן האמת.
היא הרימה את שרווליה, פסים דקים, לבנים ואדומים קשטו את זרועותיה. נעצתי מבטים. הרגשתי כאילו כל צלקת נוצרת בתוך ליבי. אך הלב שלי גם כעס עליה.
היא כיסתה את ידיה ולחשה, "אתה לא חייב להשאר."
"אני רוצה להשאר," לחשתי באופן כמעט אוטומטי.
עיניה כוסו בשכבה של דמעות, והיא חייכה, אולי בהכרת תודה.
"אני רוצה אותך," תפסתי את ידה, ולחצתי אותה בחום, וזו הייתה האמת. היא הביטה בי, "זה קצת קשה, כי אני לא רוצה את עצמי." היא אומרת. חיוך כנה מחסה את פניה ואני כבר יודע שגם היא כמוני. אמיתית.
מייל שלי מפגר לחלוטין. סליחה. אשלח כאן