זאבים: לוס פרק 18

פרק 18: חיזיון מתמשך
"קדימה ג'וש אתה יכול לעשות את זה." בולקון האיץ בו, ואני רק הבטתי בהם. כאשר אני כבולה בשלשלאות שלוחצים על דמי, מביטה איך הנפרמק שבקושי הצליח להתרפא עד הסוף חוטף מכות מהלהקה של בולקון.
"ג'וש.." אמרתי בעודי נחנקת, הוא שלף מתוך הקיר את חרב האלפא, והביט בניצוץ המדהים שלה, להבה היה שחור כהה וניצבה היה זהוב עם עיטורים כסופים. בולקון היה בהלם, הבעתו הייתה שונה.
"ג'וש.. אל תעשה את זה."אמרתי, משתעלת. ג'וש הביט בי מבט מספיק עמוק כדי שייתן לי אולי תקווה. והחזיר את מבטו אל בולקון. "ג'וש!" קרא דניאל ונהם לכיוונו, אוזניו נמתחו ועיניו זהרו, שיניו התחדדו לניבים וציפורניו התחדדו גם הם לטפרים.
"יותר מדיי זמן ניסית להחביא ממני את זה.." אמר בולקון, ריק היה יחד עם דניאל ולשניהם הייתה אותה מטרה. לא לתת לחרב ליפול לידיים הלא נכונות, בולקון. –"חרב האלפא שייכת לי עכשיו!!" הוא צחק צחוק מחניק, ג'וש אחז בחרב והושיט אותה לעבר בולקון.
"לא!" קרא דניאל ורץ לעבר בולקון, אבל הוא לא הצליח להגיע בזמן חרב האלפא יצרה את המגע עם בולקון. "תתרחק!" קרא והושיט את הלהב קדימה, אור בוהק יצא מהחרב והדף את דניאל לאחור בעוצמה.

"לא!" קראתי בעודי מתנשפת, הזעתי בטירוף ועיניי כאבו מכדי לפקוח אותם יותר מכמה שניות. גירדתי את עורפי וקמתי על רגליי באיטיות. שמעתי את דניאל מוחה על ג'וש וריק להמשיך להתאמן.
החלטתי לחזור יחד עם ג'וש וריק מסיבה פשוטה, אני רואה את אותו חיזיון במשך שבוע. עוד כמה ימים יום הבחירה ודווקא עכשיו אני מקבלת את החזיונות הללו. נאלצתי לבקש מדניאל למחוק ללין את הזיכרון. אני לא רציתי לסכן אותה יותר, לא אותה ולא אף אחד אחר.
הנפרמק קם ממיטתו גם, הוא ישן באותו חדר איתי, תחבושות לבנות עטפו את גופו ואת ידו השמאלית. הוא נאנק ועזרתי לו לקום בעוד שאני גם זקוקה לעזרה.
"מה קורה לוס?" שאל חלושות והתיישב על מיטתו. נעמדתי על רגלי ונשכתי את שפתי התחתונה, "מה קורה.." תהיתי, ניסיתי למשוך את הזמן. "את מתעוררת בצעקה כל לילה מאז המפגש עם צ'ייס." הוא הסביר את עצמו טוב יותר,
"אני בסדר." הנהנתי לחיוב ושיקרתי גם לעצמי וגם לו.
"הכוחות שלי בטעינה כרגע, אני חלש יותר מאי פעם. אבל אני יודע מתי את משקרת ומתי את דוברת אמת." הוא אמר ברצינות, "ועכשיו אני.." חיכיתי שישלים.
"משקרת."
"שבי." הוא הצביע עם ראשו על המיטה שעליו ישב. "זה ככה כבר שבוע, אני מתעוררת מחיזיון שונה מהאחרים. הוא מרגיש לי כל כך אמיתי עד שאני באמת צועקת מכאב." אמרתי וקולי נחנק אז נעצרתי לקחת נשימה, "מה קורה בחיזיון?" שאל,
"אני רואה את ג'וש מוציא מתוך קיר מוזר כזה במקום שאף פעם לא ראיתי חרב כזו, והוא נראה שונה כל כך. הוא שולף את החרב ואוחז בה לכמה שניות. ואני זוכרת שבמחשבה שלי רצה המילה 'חרב האלפא'." השתעלתי והנפרמק היה נראה מוטרד יותר מאי פעם. עיניו נפערו.
"מה? מה זאת אומרת?" שאל במהירות,
"אני לא בטוחה. אני רק יודעת שאני ואתה נמצאים שם כבולים בשלשלאות." אמרתי בכאב מלהיזכר בזה, "מה עוד את זוכרת?" שאל,
"הוא מושיט את החרב לבולקון ואז דניאל וריק נכנסים לשם." אני אומרת חלושות,
"ואז.." נזכרתי במה שקרה אחר כך,
"ואז מה?" שאל, קברתי את פניי בתוך ידיי הנפרמק הניח את ידו על גבי וליטף אותה בהבנה.
"ואז אני רואה את דניאל. מת." דמעות עמדו על עיניי, ניסיתי שלא לחשוב יותר מדיי על דניאל. כל מה שחסר לי עכשיו זה להתאהב בו. גם ככה אני עוד שנה שנתיים מתחילה לחיות חיים מואצים והמוות שלי כבר נכתב, וכנראה שגם שלו.
"אני מבין.." הוא אמר וגנח גניחת כאב, הוא נעמד על רגליו ואמר
"צריכים למצוא את כל החבורה, כי אם החיזיון שלך יתממש, סימן שבולקון עדיין שולט בהם למרות שהם גורשו מהלהקה שלו וצריכים להוריד את השליטה הזו בעזרת חבר ותיק שלי." הוא אמר וצעד בצליעה לעבר המדרגות. קמתי לעזור לו.
"אז יכול להיות שדניאל באמת ימות?" שאלתי,
"אם לא נעצור את זה לפני יום הבחירה, אז הוא באמת ימות. יחד עם שאר העולם." הוא אמר והביט בי במבט רציני.