חבל שאת כזאת

כל הדלתות שבליבך נעולות,
ויש כאלו שעוד לא הצלחתי לחדור אליהם.
את לא נותנת לי להבין אותך,
את חוסמת אותי ישר.
כל פעם שאני מצליח לפרוץ אליך,
את מחדשת את החומה, לא נשברת.
את בונה סביבך גשר, ואני מנסה ללכת עליו.
וכשאני אומר לך שאני אוהב אותך,
את הורסת את הגשר, מוודא שאני עליו.

את יפה,
חבל שאת לא רואה מה שאני רואה.
אני אוהב אותך,
חבל שאת לא מצליחה להבין.
את צריכה לשחרר, להפסיק להחזיק.
את לא חזקה מספיק בשביל להתמודד,
להתמודד מול מה שאת רוצה להשיג.
את צריכה לשחרר, לעזוב, לוותר.
אבל לא על הכול.
את יפה, ואני אוהב אותך, וחבל שאת לא רואה את זה.

את שומרת על אדישות,
לא מגלה לאף אחד שום דבר.
אי אפשר לפצח אותך,
את כמו כספת שאי אפשר לפרוץ.
אילו רק היית נותנת,
לחדור, לעזוב, לשחרר –
היה לך טוב יותר.
אני אוהב אותך, ואני רוצה אותך.
אז למה את לא משחררת, בשבילי?

יש דברים שלא אוכל להבין לעולם,
ואת אחד מהם.
את חמקנית, אדישה, שומרת בפנים.
את אף פעם לא תביני שאני לצידך.
את כבר לא סומכת על אף אחד,
הפכת לפסל מאבן.
ואם היית משחררת, עוזבת, שוכחת –
היית במציאות אחרת.
חבל שאת לא רואה מה שאני רואה.