שבורה

רגעי בדידות, רגעי חרטה, רואים אותי מבחוץ- הכל כל כך טוב, הכל כל כך בסדר.
חיוך מזויף, צחוק משקר, חיבוק חסר פואנטה, רק שלא ירגישו שמשהו משתנה.
זכוכית נשברת, צעקה מחרישת אוזניים, לבד.
רצה קדימה, הכי מהר שאני יכולה, ואני מגיעה, למקום לא ידוע למקום הרוס, בודד.
מתיישבת בפינת החדר, מקפלת את רגלי ובוכה לתוך ברכי.
איפה החיוך שכולם מכירים? איפה הצחוק שמשנה את כל האווירה?
חץ נורה, נפגעתי, התאהבתי- נפגעתי יותר.
מקווה שהכל רק סיוט שיחלוף תוך כמה שניות, לא זה מציאות.
בוהה באדם שעד אתמול היה בשבילי הכל ומה נשאר לי כבר זה בא לי בבום, לא היתי מוכנה.
הכל שחור, כמו בסיוט, מחפשת תשובות הגיוניות בעולם הזוי.
מה הולך? מה קורה?
ואל תצעקי זה מחריש אותי, ואל תגרמי לי לבכות זה מחליש אותי, ואל תעזבי אותי אני אחלש…
אני כל כך שונאת לאהוב אותך, כל כך שונאת להודות שצדקת אני מצטערת.
תודה על השעות הארוכות בלילות שהקשבת
תודה שלימדת אותי שאין לי שום כוח, אני זאב בודד בעולם שמלא אריות..
'לפעמים בנאדם צריך פינה משלו, לשכוח את הכל ואת המסכה שהוא שם על עצמו במיוחד
לפעמים אתה שוכח מי אתה באמת עד שאתה לא לבד
וכשאתה כבר לבד אתה מרגיש כל כך לבד שזה כבר לא משנה
אפילו אם יבואו וינסו להקשיב אתה לא תתפלא
אם הם לא יבינו שום דבר
אתה תנסה להסביר במילים אחרות עד שתתיאש ותגיד שאתה בסדר זה עבר'
ניסיתם לתקן אותי אבל לא היה בי שום דבר רע
מי יהיה זה שיעזור לי, יעזור לי להוריד את כל המסכות?
עושה מה שהלב רצה בראש מרגישה מטורף
ניסיתם לשכנע אותי לעוף ניסיתם לגרום לי להתרומם להצלחה, אז למה קרעת לי את הכנפיים? אז למה הכשלתם אותי ברגע הזה? למה אני עדיין פה?