פעם הבאה תבוא אליי

קקי?!
צעקה מרים. קקי! היא צווחת.
היא מביטה על השטיח בחדר וקוראת בקול מתרגז, זוג עיניה נעצות בגוש חום של חרא שתקעתי על הריצפה.
כן, כן, בדיוק- ככה אני מסביר לה, עיניה נפקחות עוד יותר.
"יהונתן, אני לא יכולה ככה." היא מרימה את קולה. "לך תעשה את הקקי שלך במקום אחר." ידה על מצחה בתסכול, לא מאמינה שהיא במצב הזה.
אני מרים ידיים באוויר, פותח את הפה ואז סוגר אותו. ובאמת, מה כל כך נורא בקצת קקי?
אני עובר עם יאה וזורק את הקקי לפח. הכל רק שתפסיק להגיד כבר את המילה קקי, זה לא נשמע מבורך כשזה בא מהפה שלה.

שבוע לאחר מכן היא באה שוב פעם. היא חייכה חיוך גדול, זו לא הערצה, זו שביעות רצון.
אני מחייך אליה בחזרה ובוהה בקיר מאחוריה. היא מניחה קופסה עם שלוש עוגיות, כשאת השלישית אני יודע שנחצה בנינו. הקופסה מונחת על השולחן, כשמשהו מפריע לה בזווית עיניה והיא מסתובבת. היא מנתרת לאחור בבהלה, אחוזת אימה.
קקי?! היא מתנשפת.
ובאמת, על כל הקיר מאחוריה מרוח גוש של קקי גדול.
אני מהנהן ומסביר לה שזו אומנות. נראה היה כאילו היא מקבלת התקף לב. רציתי לעזור לה לשכב, אבל היא לא נתנה לי. היא המשיכה לעמוד ולבהות בגוש הקקי העצום ולסרב לבוא לחיבוק ההוא שידעתי שהיה אמור כבר לבוא.
היא מתחילה לצווח שוב כשהיא מבינה שאני פשוט עומד ומחכה. למה אני מחכה, כך שואלת. אני מחכה שתתעשתי על עצמיך, הבהרתי לה. לך תנקה כבר את הקקי מהקיר, צעקה עליי, וידעתי שאימא למטה בוודאי שומעת את הרעש וכבר חושבת שהולך משהו מיני.
שפתיי נקפצות כלפי מעלה בחוסר חשק. אז למה אני טורח למרוח את כל החרא הזה? לבסוף אני מוצא את עצמי עולה למעלה חזרה אליה עם השפריצר ביד. אימא מביטה בי במבט מוזר כל הדרך למעלה עם השפריצר, אך היא נמנעה מלשאול ולהתערב.

בשבוע השלישי היא מתפרצת לחדר. היא מתחילה לרחרח ולהביט על הקירות. לבסוף היא מסתובבת בהנחת הקלה ומרשה לחיוך להתרומם על פניה. היא זורקת את השקיות ולריצפה ומחבקת אותי. היא בטח חושבת, סוף כל סוף הפסקת עם החרא הזה. אני מחייך בחזרה ומחבק אותה. כשאנחנו מתיישבים על המיטה, אנחנו מתחילים לדבר וכבר השיחה קולחת.
אנחנו מביטים אחד לשני בעיניים בחיבה. אני מלטף את פניה ברוך כשלפתע היא פולטת- איזה מזל שהפסקת עם כל הקקי הזה. קקי, למרבה המזל, כבר לא נשמע כמו מילה גסה. חיוכי הופך למלא רוך, חום ואהדה. אבל מאמי, בכלל לא הפסקתי- אני לוחש לה. היא מביטה בעיניי מחכה להמשיך, אחר קמה מהמיטה בחרדה.
"מה אמרת?" היא שואלת אותי, עיניה בורחות לצדדים.
"אמרתי, שלא הפסקתי." אני מסביר לה עכשיו לאט יותר, "אבל אל תדאגי זה לא יפריע לך יותר." ורק בגלל מבט הפליאה שנעשה על פניה אני מרמז לה להציץ מתחת למיטה שלי. שנינו נשכבים על הריצפה ומביטים מתחתיה.
היא צווחת, צווחה ארוכה וחדה, ולי מסכן שכמותי, כל מה שנשאר לעשות, זה לקבוע תור למחרת לדוקטור המומחה לאוזניים אפריים, לבדוק שאני לא פגוע שמיעה.
מתחת לכל המיטה התחבא כל הקקי שלי מהשבוע האחרון. אני ממלמל שאני לא יכול להמשיך ככה עם הצווחות האלה ושצריך להיות לזה סוף, אחרת אאלץ להיפרד ממנה, בטח ממכתב בהמלצתו של דוקטור אפריים. אני לא בטוח כמה היא שמעה מזה, כי במילתי האחרונה היא דפקה לי עוגית שוקולד צ'יפס, עמוק לתוך הפה. זה היה אלים, נבהלתי. אני בכלל לא רעב.
היא גידפה וגידפה והתחילה לבכות, ואני רק ירקתי את השאריות מתוך הפה שלי, מקווה לא לקבוע עם דוקטור שובל תור היום לניתוחי גרון בטיפול נמרץ. יש לה מזל שבכלל לא דחפתי לה בחזרה קקי לפנים, כי לאחרונה יש לי דחף לעשות את זה. בטעות אמרתי את זה בקול רם והיא זרקה לי על המצח את שתי העוגיות הנוספות ורגע לפני שמצאה את השפריצר מהפעם הקודמת לתקוע לי במוח, אזהרתי אותה שאתקשר למשטרה.
היא מורידה את השפריצר ומתיישבת לידי על המיטה. לרגע נדמה היה לי ששכחה שיש קקי מתחתיה. היא שאלה אותי למה אני עושה לה את זה. זה לא בשבילך- כך אמרתי, נשען על המעקה לאחור.
"אז בשביל מי?" הסתובבה קצת אליי.
"בשבילי." השבתי לה בהרחבה ככל שאני יכול.
היא מצמצה בהפתעה אחר השפילה את עיניה לרצפה.
"ככה אני מרגיש שאני לפחות יודע כשמשהו לא טוב." אני מוצא את המילים הנכונות להסביר לה.
"אז פעם הבאה כשמשהו לא טוב," היא לוחשת לי, בטון המנחמת, "אליי תבוא."
אני מהנהן והיא מחבקת אותי, חזק, חזק, חזק, יודעים ביחד שאולי בסוף לא אצטרך להסתובב עם מכשיר שמיעה בגיל עשרים.
באותו הערב היא לא הסכימה לתת לי לאכול את העוגיה מהרצפה בטענה לחיידקים. יום למחרת שמעתי אותה צורחת עד החדר שלי. היה לה קקי על הכרית.