האמת שלי, השקר שלך- פרק 1

חיכיתי ישובה על המדרגות שמובילות לבניין בו אני גרה.
היה קר בחוץ ורוח קרירה עטפה את גופי. ניסיתי לכסות את ידיי בקצוות הסוודר והצמדתי את כפות ידיי הקרירות לצווארי, על מנת להתחמם יותר.
"הוא מאחר, כמו תמיד" גיחכתי. "אולי כדאי שאעלה הביתה לקחת סוודר עבה יותר" תהיתי לעצמי וקמתי מן המדרגות.
פתחתי את דלת הבניין ונכנסתי. הדלת נטרקה מאחוריי ועתה היה לי חם ונעים.
עליתי מהר אל ביתי הריק והכנסתי את המפתח אל חור המנעול. המנעול הסתובב והדלת נפתחה. נכנסתי לחדר הקטן והחנוק שלי והוצאתי מתוך הארון סוודר שחור.
לבשתי אותו והסתכלתי בתמונה הקטנה שהייתה על שידת האיפור שלי.
לוק, אמילי, אלכס ואני. העבר הכה בי. העבר המתוק הזה.
מאז שהתחלתי לצאת עם לוק, אלכס החל להתרחק מהחבורה הקטנה שלנו.
החבורה המשיכה להתפרק כאשר סיימנו את בית הספר. עם סיום הלימודים, גם אמילי ניתקה קשר.
תמיד הייתה לי את התחושה שלוק עדיין שומר על קשר עם אלכס. אולי גם עם אמילי שמר על קשר, אך בזה כבר לא הייתי כל כך בטוחה.
אפשר לומר שהחבורה לא התפרקה, אלא שהידידים שהיו לי פעם התרחקו מימני.
הרי תמיד היו רמזים שלוק ממשיך להיפגש עם אלכס. תמיד בהפסקות הם חייכו אחד לשני ואמרו שלום, אבל אני ידעתי שיש משהו יותר מזה.
המשכתי לבהות בתמונה עד שצלצול הנייד קטע את מחשבותיי.
"הלו?" עניתי.
"קריס? איפה את? אני למטה" שמעתי את קולו של לוק מעבר לקו.
"רק לקחתי סוודר.. שנייה יורדת" ניתקתי מיד ומיהרתי לצאת מהבית ולנעול את הדלת מאחוריי.
ראיתי את לוק בתוך המכונית המלוכלכת משתן של יונים. תמיד צחקתי עליו שייקח את המכונית לניקוי, אך הוא טען שככה אף אחד לא יגנוב לו את האוטו לעולם.
אהבתי את חוש ההומור שלו ותמיד תהיתי מה הייתי עושה לולא היה כאן.
"את נכנסת או לא?" הוא שאל בחיוך ופתח את החלון של המכונית.
"כן כן, קצת רוגע" צחקקתי ופתחתי את דלת המכונית.
לוק הוא לא טיפוס רומנטי במיוחד עד כדי זה שהוא יצא מהאוטו ויפתח לי את הדלת. הוא יותר בכיוון של "נראה לך שאני אצא לבחוץ בקור הזה? את אישה, רוצה שוויון? תפתחי לעצמך את הדלת".
למרות שהוא שונה משאר הבנים, תמיד אהבתי אותו. שנאתי את זה שאלכס היה מלמד אותו נימוסים כשהיינו יוצאים ביחד עם עוד אנשים.
"אז מה קורה?" הוא קטע את רצף מחשבותיי. "קריס? קרה משהו?" המשיך והסתכל לכיווני. הוא עדיין לא החל לנסוע.
"מ.. מה?" שאלתי כאילו הרגע התעוררתי משינה עמוקה.
"קריסטינה? תתייחסי אליי טיפה, לא יזיק" הוא צחק.
"אתה יודע שאני שונאת כשקוראים לי קריסטינה" נזפתי בו והעפתי לעברו מבט מעט כעוס.
"סתם רציתי לעורר אותך מהחלום שאת נמצאת בו" הוא צחק והתניע את המכונית.
"אז ל'קפה של הדודה רונה'?" שאל.
"כן, אני מניחה" די נמאס לי ללכת שוב לבית הקפה הקטן והחנוק הזה. הוא הזכיר לי את אבא שלי, לפני 9 שנים, רק בת 10 והוא עוזב את אמא, את רוי ואותי.
היינו מרבים לצאת לשם בימי שישי אחר הצהריים.
"שכל אחד יספר חוויה שלו מהשבוע שעבר" נזכרתי בדבריו של אבא מידי סוף שבוע. אותו שולחן מרובע בקצה בית הקפה, כיסאות עץ ומפה אדומה משובצת פרוסה על השולחן הישן.
"את מוכנה להגיד לי מה עובר עלייך?" שוב לוק הסתכל עליי במבט מאשים.
"מה? אני סתם חושבת על משהו…" השבתי בשקט.
"את יודעת על מה אני חושב?" הוא החזיר לי באותו מטבע.
"על מה?".
"על זה שאני הולך כל כך להכריז מולך…" הוא עצר את האוטו בצד הדרך ואז המשיך בדבריו- "מלחמת דגדוגים!", הכריז.
"עזוב אותי! בבקשה!" צחקתי בקול והוא המשיך לדגדג אותי.
"לא אעזוב אותך עד שלא תגידי לי על מה חשבת…" הוא הציב תנאי והמשיך לדגדג אותי.
"נו די! לוק זה לא מצחיק בכלל!" אמרתי ולא יכולתי להתאפק. צחוק מתגלגל יצא מגרוני.
"תגידי על מה חשבת וכל הסבל הזה יפסק" הוא גיחך.
"נו תעזוב אותי ואני אגיד לך" צעקתי.
הוא הרפה מימני ונרגעתי. "נו חשבתי עליך… סיפרו לי עליך משהו" שיקרתי לו.
"מה? מה סיפרו?" הוא החל להילחץ.
"אתה יודע מה…" עשיתי פרצוף רציני.
"אני לא מאמין.. הוא סיפר לך? לא רציתי שזה יצא ככה, באמת קריס! התכוונתי היום לומר לך אבל…" הוא דיבר במהירות. קטעתי את דבריו- "רגע… מה?".
"אה זה לא זה? עזבי לא משנה.. סליחה, חשבתי שאמרו לך משהו אחר.. הוא איים עליי לספר לך היום או שהוא ייפרד מימני" הוא אמר בלחש.
"לוק, מה קרה? אל תדאג, אתה יכול לספר לי" ליבי פעם בחוזקה.
"אני בי-סקסואל.. אבל אל תדאגי אני אוהב גם אותך וגם אותו.." הוא השיב.