למה דווקא הוא ? פרק 27

התחלתי לפקוח את עיניי לאט לאט וקלטתי שאני לא בבית שלי. הפה שלי היה יבש.
קלטתי מזווית העין את בן שעומד לידי.
“בן?” שאלתי בלחישה.
“היא התעוררה” הוא אמר והסתכל עליי.
“ליאני” אימא אמרה וחייכה אליי.
“איפה אני?” שאלתי.
“את בבית חולים. לא מזהה?” גיא הופיע מהצד השני שלי.
“מה קרה?” שאלתי.
“התעלפת” בן אמר.
לא זכרתי כלום.
“בגלל שלא אכלת או שתית כל היום” אימא הזכירה לי.
היא נתנה לי כוס מים ושתיתי אותה.
“תודה” אמרתי לה.
“טוב הרופא אמר שברגע שתקומי את כבר יכולה ללכת הביתה ולנוח” היא אמרה.
“אפשר לפני שהולכים לנוח פה טיפה?” שאלתי.
“בטח” אימא אמרה וכולם יצאו מהחדר.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, אבל שוב פעם הדבר היחידי שהצלחתי לראות זה את הפרצוף של אדם.
פקחתי את עיניי וראיתי שזוהר נכנס לחדר.
“גם אתה פה?” שאלתי.
“אני מצאתי אותך” הוא צחק והתיישב לידי.
“תודה” אמרתי.
“אין לך על מה להודות לי.. רק להתחיל לשפוך את האמת ולהפסיק לשקר” הוא הסתכל לי עמוק בעיניים.
“אמת על מה?” שאלתי.
הוא הוציא את הפלאפון שלי מהמכנס ג'ינס שלו.
“אדם?” הוא שאל והצביע על הפלאפון.
“דיברת איתו לפני שהתעלפת”.
“אוקי ו..?” שאלתי.
“אז אני חושב שיש קשר”.
“אתה רופא?” שאלתי אותו.
“עוד לא” הוא אמר.
“זה במקרה” אמרתי.
“מי זה אדם ליאן?” הוא שאל ברצינות.
“סתם ידיד” אמרתי.
“מהבית ספר?”.
“לא. מבית ספר אחר” אמרתי.
“ואיך הגעת אליו?”.
“אני בחקירה?” שאלתי.
“מה הקשר שלך איתו?” הוא שאל.
“אמרתי לך שהוא ידיד” אמרתי.
“והיית במסיבה שלו ביום שישי?” הוא שאל.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“חיטטת לי בפלאפון?!” שאלתי והתעצבנתי.
“לא כדאי שתתעצבני עכשיו במצבך” הוא אמר.
“אז תפסיק לעצבן” אמרתי וחטפתי את הפלאפון שלי מהיד שלו.
“מה עוד קראת?” שאלתי.
“שקבעתם להיפגש לפני כמה ימים.. ושעכשיו לא ענית לו פתאום” הוא אמר.
“אני לא מאמינה עלייך” אמרתי.
“שמעי אני בסך הכל מנסה לשמור עלייך ושלא יקרה לך כלום”.
צחקקתי. “אין לך מה לשמור עליי”.
פישלת בזה במילא, חשבתי.
“אני רואה שכן”.
לא עניתי.
“אז את לא מתכוונת לספר לי?”.
“בשביל שתלך לספר לאימא שלי?.לא תודה” אמרתי.
הוא נאנח. “אני מבטיח לך שאני לא אספר”.
“אני לא סומכת עלייך” אמרתי.
האמת אני לא סומכת יותר על אף אחד.
“איך שאת רוצה” הוא מלמל וקם. הוא פתח את הדלת ויצא.
~
במשך שבוע הדבר היחידי שהייתי עושה זה ללכת לבית ספר בבוקר וישר לחזור הביתה לחדר שלי. לא העזתי לצאת משם.
לא רציתי לראות אף אחד ואפילו בבית ספר הייתי כל יום עם אותו סווצ'ר ושמתי את הקפוצ'ון על עצמי כדי שאף אחד לא יסתכל עליי אפילו.
למרות שקיבלתי בדיוק את התוצאה ההפוכה כולם הסתכלו עליי ולא הבינו מה קורה לי.
אני גם לא הבנתי מה קורה לי, אני רק יודעת שרציתי להיות לבד.
ביום חמישי נכנסתי לחדר שלי והפלאפון שלי צלצל זה שוב פעם היה אדם אחריי שסיננתי אותו כל השבוע. הוא ממש נמאס עליי. בגללו במשך שבוע שלם לא הצלחתי להירדם כי כל פעם שבאתי לעצום את עיניי ראיתי את פניו צוחקות מולי. הוא לא מבין את הרמז שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים.
במשך שבוע שלם גם לא ראיתי את זוהר ולא הלכתי לעבודה, אני בכלל חושבת שיעל רוצה לפטר אותי. אבל זה לא בדיוק הפריע לי.
למרות שבן לא היה בבית הוא היה מודע לזה שלא הייתי יוצאת מהחדר. אימא וגיא עדכנו אותו בהכל.
עכשיו בטוח הם חושבים שמשהו לא בסדר איתי. אני לא מבינה, זאת בקשה מוגזמת מדי להיות לבד?!
לקראת הערב הרגשתי מחנק בחדר שלי אז יצאתי ממנו. למזלי בדיוק הייתי לבד בבית.
יצאתי מהבית שלי ולחוסר מזלי זוהר עלה במדרגות, אבל הוא לא היה לבד. הוא היה עם משהי.
“היי ליאן" הוא חייך.
“היי" עניתי לו בקרירות.
“אימא סיפרה לי שלא יצאת מהחדר כל השבוע" הוא אמר.
“אני מחוץ לחדר" אמרתי וכל הזמן הסתכלתי על מי שהייתה איתו.
“אני רואה".
“אני חייב להגיד לך שעליתי על הכל" הוא אמר.
“מה?” לא הבנתי.
“הבנתי מה קרה לך ביום שישי" הוא אמר בלי להתייחס לזה שעומדת לידו משהי.
“ומה קרה לי בדיוק?”.
“את רבת עם אדם ובגלל זה גם לא דיברת איתו אחרי זה. ובכית" הוא אמר.
הוא טיפש יותר ממה שחשבתי.
“אז נפרדתם?” הילדה שעמדה לצידו שאלה לפתע.
“לא שזה עניינכם" אמרתי.
“אבל אני ואדם ביחד" שיקרתי. “ואפילו שכבתי איתו" המשכתי עם השקר.
הם שניהם הסתכלו עליי.