אבק כוכבים פרק 7

פקחתי את עיני והסתכלתי על תקרת האוהל. היא הייתה למעשה בד חום, שבמבטו מקרוב נראה כמו עור של חיה, שנמתח למעלה והשאיר חור בקצה- בדיוק באמצע האוהל, מעל מדורה, ונתן לעשן לצאת מהאוהל.
לפתע נשמע צרחה "סבתא! סבתא! זה קם! זה ער!" ילד שחום, בעל עיניים שחורות גדולות הצביע עליי בעודו ממשיך "זה חי!" ולאחר מכן רץ ויצא מן האוהל.
לא יכולתי שלא להעלב. זה? ממתי אני "זה"?
לא היה לי הרבה זמן לקלל את הילד הקטן בראשי כי בדיוק אז נכנסה אישה זקנה, שאני מניחה שהיא סבתו של הילד. עורה היה שחום ומקומט ועיניה קטנות אך אדיבות. שערה היה ארוך וקלוע לאלפי צמות קטנות ועליו התנוסס סרט של נוצות. נוצות אינדיאניות.
"מי את? איפה אני?" שאלתי.
"אני נחל-זורם, ראש שבט האלפצ'יו. והשאלה היא לא איפה את נמצאת, אלא לאן את רוצה להגיע."
לא היה לי כוח לחידות שלה. "למשולש ברמודה" אמרתי בטון מתחצף.
"המקום הזה לא מתאים לילדה שברירית כמוך, או לחבר שלך. הוא יהיה בסדר דרך אגב, רופאי השבט מטפלים בו יפה מאוד"
נשמע שכל מה שאמרתי בכלל לא הפתיע אותה. שכלום לא יפתיע אותה.
" לא אכפת לי מה דעתך. את יודעת איך להגיע לשם?" במחשבה לאחור אולי הייתי יכולה להיות יור אדיבה אחרי שטיפלו בנו פה כלכך יפה. זה הרי לא אשמתה שהמטוס התרסק.
" אני אשלח את נכדי שיוביל אתכם. אבל תיזהרו. אומרים שבאמצע האגם שוכן אי קטן ובו המדרגות לגן עדן. אומרים שהן מגיעות עד הכוכבים. ולכן כל מי שניסה להתקרב לאמצע המשולש לא חזר. אף אחד לא חזר." היא אמרה בקול שלו. מידי. ויצאה.
עיני אורו אמרה את החלק האחרון, החלק עם הכוכבים. אני צריכה להגיע אל אמצע משולש ברמודה. זה לא צריך להיות קשה מידי. נכון?

כעבור שעה כבר מצאתי את עצמי עם קאי והילד הקטן שהחליט שאני "זה" ליד ים ענק, סוער, ומאיים.
קאי, לעומתי, לא נראה מודאג בכלל. הוא גר בהוואי הרי, סערה קטנה לא מטרידה אותו.
"איך אנחנו מגיעים לאמצע?" שאלתי את קאי כשהילד הקטן הלך.
"לאמצע? השתגעת?! הם אפילו לא מוכרים סירות באזור הזה! את רוצה שנשחה כל הדרך לשם?!"
"כן?" שאלתי בחיוך מתחנן.
הוא גלגל עיניים. "אני פשוט נחמד מידי"
וקפצנו אל המים הסוערים.