״אני יודע את האישה של חיי…״,פרק 7
•לירון•
עבר שבוע מאז המקרה,עברתי לגור אצל אבישג,אמא שלה דאגה לי להכל
באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה עם אבישג לא הייתה כאן
הברזתי מהשיעור והתיישבתי מאחור,אוזניות באוזני,חושבת על החיים שלי,על כמה אני מפחדת מאבא שלי,מהכל..
לפתע האוזניות נפלו מאוזני וראיתי שזה אדיר שמשך אותם
״אדיר זה לא הזמן…״,אמרתי לו
״אני יודע דפוקה,באלך לספר לי מה עובר עליך?״,התיישב לידי ושאל
״סתם..אני עייפה״,שקרתי,בעצם לא,באמת הייתי עייפה אבל מהחיים…
״יאלה,למי את מבלבלת?,רציני עכשיו לירון,מה יש?״,שאל אותי
״זה סיפור מסובך,אני לא יכולה לספר״,אמרתי וקמתי,לא יכלתי יותר,כמעט בכיתי מולו,ואני הכי שונאת שרואים אותי בוכה
הוא תפס את ידי וסיבב אותי אליו
״אני לא משחרר עד שאת מספרת לי״,אמר לי בקול רציני
והתפרקתי!,מטומטמת שכמותי בפעם הראשונה אני בוכה מול גבר…,הוא חיבק אותי חזק וקברתי את ראשי בתוך החולצה שלו
אחרי כמה דקות נרגעתי,החלטתי לספר לו,הרי אדיר הוא הידיד הכי טוב שלי
כשסיפרתי לו הוא פשוט היה בהלם
״איזה בן…״,הוא התעצבן וקטעתי אותו
״לא בבקשה לא…אל תגיד שום דבר..״,עצרתי אותו והורדתי את ראשי
״למה שמרת על זה בסוד כל הזמן הזה?״,שאל
״כי…פחדתי״,אמרתי
״אז מה?,העדפת לספוג מכות רצח מאבא שלך,אם היית מדברת כל זה היה נפסק ממזמן״,אמר לי
״אשמתי!?…עזוב די התבלבלתי בבנאדם שדיברתי איתו עכשיו״,התעצבנתי והתקדמתי למבנה
אדיר קרא לי כמה פעמים ופשוט המשכתי ללכת,לא היה לי כוח לכל זה
הלכתי כל כך מהר שנתקלתי במישהו,כשהרמתי את ראשי להרים את התיק ראיתי את אליאן,פניה היו אדומות ונפחות,ודמעות יבשות על פניה
״היי…הכל בסדר?״,שאלתי בדאגה
היא הנהנה והתכוונה להמשיך ללכת
״אליאן חכי…מה קורה?״,שאלתי אותה
״כלום…סתם,זה האלרגיה שלי״,חייכה,חיוך מזויף
״למה כי היה פה אפרסק?״,שאלתי בחשש,ידעתי שהיא משקרת לי
״עזבי ,לירון אני מאחרת״,אמרה בקול צרוד
אליאן נו..״,תפסתי את ידה,השרוול שלה עלה,והייתי מזועזעת מלראות חתכים על ידה
״אליאן מה עשית לעצמך?״,שאלתי בהלם
היא מיד השתחררה והחביא את החתכים
״אני מתחננת ממך,אל תספרי כלום לאף אחד,בבקשה לירון״,אמרה לי בלחץ,כל כך היה לי רע בישבילה,היא חותכת ואף אחד בבית שלה לא שם לב שמשהו עובר עליה…
״אנ..״,בידיוק התחלתי לדבר אבל הצלצול קטע אותי,כמה תלמידים יצאו מהכיתות ובניהם אליאן נעלמה
•אבישג•
״נו אריאל!״,צחקתי אחרי שהפיל את כל הספרים שהוו כל השולחן ונשכב עליה
״ששש…אני עייף״,אמר לי ועצם את עיניו
בידיוק באתי לקום ולהבהיל אותו אבל הוא מיד קלט ותפס אותי,הוא משך אותי אליו,ככה שהייתי ממש קרובה אליו
״מה זה נראלך פה!״,צעקה הספרנית על אריאל,הוא קם במהירות וצחק,ואז שיחק אותה לומד
״כלבה..עד שהיה לי נוח״,אמר בעייפות ושם את ראשו על השולחן
״תפסיק קצת לישון יא חמור״,צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בעורף
״ואוי…מה זה היה״,אמר לי ותפס את ידי,הוא דגדג אותי ואני לא הפסקתי לצחוק
לפתע לירון באה אלינו במהירות ופניה היו רציניות
״לירון?,הכל בסדר?״,שאלתי בדאגה
״אני חייבת לדבר איתך…לבד״,אמרה ואת המשפט האחרון אמרה כשזרקה מבט קצר לאריאל
הוא קם וניגש לכמה
״שמעי…אל תתעצבני אבל,זה בקשר לאליאן״,התחילה לומר לי
״מה קרה לאליאן?״,שאלתי
״הבעיה זה שאני לא יודעת,אבל הסיבה לכך שבאתי היא ש…אליאן חותכת וורידים,וזה כנראה לא הפעם הראשונה״,אמרה,לכך לי כמה דקות לעכל,ופתאום התמלאתי שינא עצמית,אני כזאת סתומה
״איפה היא עכשיו?״,שאלתי בלחץ
״אין לי מושג,היא נעלמה לי בהפסקה״,אמרה לי
סדרתי הכל במהירות והכנסתי הכל לתיקי,סימנתי לאריאל שאני הולכת והוא התקרב
״מה קרה?״,שאל אותי
״אה…סתם בעיה משפחתית״,אמרתי
״אתן רוצות שאני הקח אותכן?״,שאל אותי,באתי לענות שלא אבל פתאום בלי שום אזהרה ירד מבול בחוץ
״אין ברירה״,לחשה לי לירון
״אוקיי..״,עניתי ויצאנו מהספריה
תגובות (2)
ץמשיכייייי מחכה להמשךךך
קוראת חדשה חיחיחיחיחי =]
נ.ב אני אשמח עם תקראי את הסיפור שלי גם
שימי לב לאותיות איתן
אלך אדבר אקשיב אשתתף
ולא הלך הדבר הקשיב וכו'