ערפדים או אנושיים?

זה היה נורא. לא האמנתי שזה ככה יכאב. לא האמנתי שערפד זה גם אמיתי. אני מנחשת שעכשיו גם אני מהחלק שלהם, החלק הנורא והאיום הזה. החיים הרגילים שלי, מסתיימים בעוד דקות ספורות, ואז מעבירים אותי לעולם אחר,עם משפחתי. כולנו נהיה בעולם שכולו כמו באגדות. רק שהעולם שנהיה בו, שחור ומעורפל. כולם שם רעבים לדם, דם זה מגעיל. דם זה לא מאכל. אני כמעט בטוחה שדם- גם לא משביע.
עיניי נעצמות עכשיו,מחכות למחר, או שבעולם שאהיה בו אין מחר?

-שבוע חלף-
התרגלתי לחיי , אבל אני שונאת אותם. אני רוצה לחזור לבית הספר , לבית שלי , ולחברותיי.
אני חיה בתוך בקתת עץ, עם משפחתי. ולומדת ב'אקדמיה לערפדים'.
נורא פה. הארוחות שלנו הם רק דם,דם,לחם לחם. אני מתנחמת בעובדה בכך שאני משקרת
על עצמי ,שהדם הזה הוא ריבת תותים מאוד נוזלית, כי אין תותים כל כך טעימים בעולם הזה. פשוט מורחים את 'ריבת התותים' על הלחם שלי.
אבל הריבה הדמיונית שלי,מחזקת אותי. גורמת לי להיות כל כך כל כך חזקה.
החיים באקדמיה לא כל כך פשוטים .אני ערפדית לא ערפדית . אני סוג של דמפיר ,שאת המושג הזה גם אני בהתחלה לא הבנתי. אני חצי אנושית וחצי ערפדית, ובאקדמיה מתאמנים יום יום
על אימוני מגן מסוימים מפני הסטריגוי. הסטריגוי הם בני אלמוות רעים , כשהם שותים את הדם הם יכולים לגרום לקורבן לרצות להפוך לאחד מהם . יש להם עיניים אדומות מסוכנות.
אני מגנה על חברתי הטובה ביותר , אמה, מפניהם. אמה היא מורוי. מורוי אלו ערפדים שלא מזיקים בשתיית הדם שלהם.