הילד בשלג פרק-6 תוקן )עבר הגייה) פרק קצת יותר ארוך מהרגיל סלחנות בקשה

פרק-6
המסוק נחת בשדה התעופה שבחצר האחורית שלנו, סוף סוף הגענו הביתה חשבתי לי, מודע לכך שלא אשאר כאן זמן רב, ירדנו מין המסוק אל לילה חשוך משום מה הפנסים של רחבת החצר לא נדלקו עדיין, כנראה בעיה טכנית, ראיתי שג'ונתן מסתכל על החצר בעיון רב, כאילו מנסה לזהות מה השתנה מאז שהוא עזב, אני ידעתי שהשתנה הרבה אבל ליו דווקא בנוף הבית החיצון, אלה יותר מה שבתוך הבית, כעבור חמש דקות הגענו אל פתחו האחורי של האחוזה, לא טרחתי לדפוק אלה פשוט פתחתי את הדלת, נכנסנו אל הבית, ובטח ג'ון שם לב שגם פנים הבית לא השתנה הרבה, הלכנו לאט במסדרון הצר וג'ונתן הבחין בתמונות אשר היו תמיד נוף ילדותנו, תצלומים של אבותנו, וגיבורי שושלת או בעלי ברית חשובים שהיו חבריו הקרובים של סבי, אנשים בעלי שיעור קומה וחשיבות רבה בכול עולם הערפדים, על אף שרובם כבר אינם בין החיים, הגענו ללובי, ושם עצרנו, ראיתי את ג'ון מסתובב סביב, ומסתכל על הריהוט, שכן היה חדש יותר ומודרני, ממה שהיה כשהיינו קטנים, "הנרי" הופיע פתאום וניגש אלינו במבט כנוע ומתנצל "אני מתנצל אדוני, באמת מתנצל!, כרגע חזרתי מקניות, ומייד רצתי הנה כשחשתי בנוכחותך" ג'ונתן התקרב אלינו והסתכל במבט ספקן על הנרי, שגם הסתכל אליו במבט שואל "מי זה?, אח גדול?" ג'ונתן שאל בקול מעט תקיף וקצת מתגרה, הסתכלתי עליו ועניתי "זה הנרי, הוא יחסית חדש בשושלת, רק שלושים שנה, הוא גם רב המשרתים בבית, אז תתייחס אליו בכבוד" ג'ונתן הסתכל עלי מרוגז מעט ומבולבל "אני רואה שבאמת הרבה השתנה בזמן שהייתי קפוא מה.." "אין לך מושג כמה.. אח קטן" עניתי בקול מאט מיואש אך משלים "איכן אמא?" כאן כבר עלה בי קול קטן כאילו משהו נתקע לי בגרון, אבל נסיתי להסתיר זאת ככול יכולתי למרות שהוא שם לב "לא הבנתי, דבר! איפה היא!?" "נדון בזה אחר כך אח קטן, קודם כול אני רוצה שתשתה אתה חיוור מידי" עניתי מתעקש להעביר נושא, ג'ונתן נזכר שהוא באמת לא שתה שנים אז שכח מהכול וביקש מהנרי כאילו היה בעל הבית שיביא לו לשתות, הנרי רץ אל המטבח במהירות האופיינית לערפדים, ואני וגו'נתן נשארנו לבד, ג'ונתן המשיך להסתכל סביבו ושאל "אח גדול? מה עוד השתנה חוץ מי רב המשרתים?, ולמה כול כך שקט כאן?! וחשוך כאילו אין איש בבניין?" "כי באמת אין כאן כמעט אף אחד, היום שבת ג'וני" ג'ונתן הסתכל עלי כמבין והתחיל שוב להסתובב בחדר כמנסה להיזכר בזיכרונות ישנים ולקלוט מה עוד השתנה מאז ועד היום. ביום ראשון הבית הזה בדרך כלל ריק, כי זו מסורת מי זה שנים שכול באי הבית והמשרתים רשאים לעזוב את הבית אל משפחותיהם כדי לבלות איתם את יום השבת(יום ראשון מי שלא מכיר, בנצרות), רק מעט מאוד נשארים בבית כדי לנהל אותו במינימום עבודה. הנרי חזר עם כוס אבן כחולה וייחודית שבתוכה היה דם עד כמעט הסף, ג'ונתן רץ אליו ואני כמעט צחקתי למראה התאווה הגואה מחדש שלו, ידעתי איך זה מרגיש, הוא התנהג כמו ילד קטן שלא ראה סוכריה מעולם, הנרי הגיש לו את הכוס, וג'ונתן לגם לגימה ארוכה מין המשקה, אבל אז במפתיע ובחוצפה וחוסר נימוס לא אופיניים הוא ירק הכול וזרק בזעם על הנרי את הכוס, הכוס נפלה לרגליו של הנרי וכל תכולתה נשפכה והכתימה את הרצפה, הנרי נראה מעט מבוהל, ואני כעסתי מאוד "מה פשר התנהגות הזו!? ג'וני!" שאלתי בטון כועס, ג'וני המשיך לרוק טיפות דם ולשפשף את לשונו בשרוולו, מנסה להיפתר משאריות הטעם "לעזאזל! אתה מנסה להרוג אותי זה מגעיל!" הוא אמר בזעם להנרי "אני. אני. לא מבין אדוני?" הנרי הסתכל עלי המום ומבועת באמת כנראה לא מבין, רק באותו רגע הבנתי מה הייתה הבעיה " אופס. זו טעות שלי, שכחתי לציין בפני אנרי שאתה אנרג'י" גם ג'ון וגם הנרי הסתכלו עלי, הנרי היה המום וג'ון נראה כועס "טוב אז עכשיו שהבנת לך להביא לי משהו שאפשר כן לשתות, אני לא שתיתי ארבע" קטעתי אותו מייד ואמרתי "פשוט לך הנרי ומייד!", הנרי רץ במהירות למלא את בקשתי "לא כדי לך ג'ון שידעו שחזרת" אמרתי לג'ונתן בלחש "למה לא?" "אסביר לך בהמשך אבל בנתיים, אתה רק עוד אנרג'י, ולא אחי!, ברור?" שאלתי בלחש, ג'ון הסתכל עלי במבט תמאה אבל שתק, תוך רגעים ספורים חזר הנרי, וכוס אבן חדשה בידו מלאה עד הסף במשקה המיוחד, הנרי הגיש לג'ון את המשקה וג'ון הסתכל הפעם בוחן את תכולת הכוס ומרחרח אותה כמו כלב צייד שמרחרח את האוכל שלו, ורק אז הוא לגם מלוא הכוס, ג'ון שתה בלגימה אחת וכבר אפשר היה לראות את גופו מזדעזע ועיניו חזרו לזהור חזק באדום, הנרי נירתע מייד והפנה מבטו, הסתכלתי עליו מעט משועשע ואמרתי "אל תדאג הוא לא יוכל אותך" "לא מי זה אני חושש אדוני" הנרי ענה ברעד קל, מייד שג'ון סיים לשתות הוא הסתכל על הנרי במבט חד ואמר בתקיפות "עוד!. עכשיו!" הנרי כמעט קרס מרוב פחד גופו רעד והוא עצם את עיניו חזק, מתכוון לרוץ למלא את בקשתו של ג'וני אבל עצרתי בעדו "אין צורך הנרי זה מספיק!" הנרי שמע את דברי ונס מהמקום "מה זאת אומרת זהו!? אני רוצה עוד!" "תקשיב זה מיותר זה לא יזיז לך את הזרת הקטנה, אתה צריך אנרגייה לא דם מבין?" "אני יודע אבל איפה!" הוא התחיל לומר ושוב קטעתי אותו "אין!. "יעהלה" מתה לפני שנתיים אבל אל תדאג מצאתי לך תחליף" הוא הסתכל עלי נידהם. יעהלה הייתה המטפלת שלנו והתלמידה המסורה ביותר של סבתי, היא גידלה אותנו מאז שנולדנו וגם הזינה אותנו תדיר, היא הייתה ערפדית מסטר על חזקה ביותר, כך שדמה החייה אותנו ונתן לנו את כול מה שהיינו צריכים "מה זאת אומרת?! איך זה קרה?" "היה סיכסוך בין שושלת "איטג'י" לבין שושלת אוייבת אחרת, איטג'י ביקש ממני עזרה ובתור בעל ברית חזק וותיק היה אסור לי לסרב לו, התחייבתי לתת לו עשרים ערפדים חזקים והוא התעקש גם על יעהלה, הוא ידע שהיא מהחיילים החזקים ביותר בשושלת ואיתקש נחרצות, למרות שלא אהבתי את זה לא הייתה לי בררה אלה להסכים אחרת זה היה אלול להביא לסיכסוך בננו לבין בעלי הברית, היא לא שרדה את שדה הקרב הזה למרבה הכאב. תאמין לי שכאב לי! אבל לא הייתה לי בררה" ראיתי את עצביו של ג'וני עולים פניו האדימו והוא אמר "חיילים! זה מה שהיא הייתה בשבילך חיילים!, היא הייתה כמו אמא שלנו!" גם אני התרגזתי נוכח הטון הגבוה שלו ועניתי " שתגיע למעמדי תבין שלפעמים אין ברירה דיפלומטיה קודמת לחיילים, כול ערפד השייך לשושלת מודע להשלכות של זה, להיות חלק מה כלל, לציית בעיוורון לאדון השושלת, וכן להיות מוכן למות בשדה הקרב, אני מעולם לא הכרחתי איש להיות חלק מה שושלת ומי שעומר ואו נולד לשושלת קיבל הזדמנות תמיד לעזוב אני לא עוצר בעד איש, ובדיוק כמו שכולם יודעים מה זה אומר להיות חלק משושלת כולם יודעים מה זה אומר לא להיות חלק משושלת, יעהלה ידעה את הדברים והייתה מוכנה בכול עת למות למען השושלת, היא מתה בגבורה ואתה לא תיקח מימנה את זה ברור לך!, אתה לא תרחם עליה או תבקע על מר גורלה כי היא יצאה לשדה הקרב בידיעה שאם ידרש היא גם תקריב את חייה, אתה לא תיקח לה את זה ברור!", ג'ונתן הסתכל עלי עדיין נירגז אבל פחות ורק אמר "מה פיספסתי כאן כול השנים האלה? ממתי אתה ראש השושלת? ואיך הפכת לכזה? "חיילים" כולנו משפחה אחת! פתאום כולם הפכו לחיילים? מעניין מה אמא הייתה אומרת על כך?" הסתכלתי עליו לרגע חושב מה לענות ואמרתי "תקשיב אני צריך לספר לך כמה דברים אבל לא כאן בוא איתי" הלכתי והוא הלך אחרי מי בלי לשאול שאלות, הלכנו לאורך המסדרון הצר במשך כמה דקות בזמן הזה העליתי סיטואציות בראש איך אני מספר לו? ואיך הוא יגיב למה שאומר לו?, רק קול הצעדים שלי ושלו היה במסדרון הצר והחשוך הכול היה שקט, הסתכלתי לאחור וראיתי את ג'ונתן הולך אחרי מבלי להוציא מילה, עיניו חזרו לציבעם הרגיל והוא ניסה להראות רגוע , על אף שחשתי שלא, ואז שמעתי רעש מתחתי, שקרב אלינו, ומי שום מקום מאחורי הקיר הופיע "ווש" הוא רץ אל כיוונו ולא ראה שהוא עוד שנייה נתקל בי, עד ששם לב רגע לפני ונפל מבוהל על הרצפה אחריו בקול ציחקוקים רמים רצה אדל והיא כבר שמה לב אלנו מהר יותר ונעצרה מולנו, הסתכלתי המום על שניהם ומעט כעוס, ראיתי שבידיו של ווש היה משהו ושאדל לבושה רק חולצת פג'מה ותחתונים, זה לא היה מחזה מקובל ובהחלט לא מנומס, ואז שמתי לב שבידיו של הרובוט היו בעצם המכנסיים שלה, הוא כנראה ברוב חוצפתו בשעשוע גנב לה אותם, התכוונתי לנזוף בהם אבל אז שמתי לב למחזה מוזר, אדל עמדה במקומה והסתכלה על ג'וני בעיון והוא התקדם מעט לפני והסתכל עליה בעיון, שינהם הסתכלו זה לתוך עיניו של זה, אני מודה שנרתעתי היה אפשר כמעט לראות ניצוצות בינהם ותחושת האנרגיה המגאית הייתה כמעט ניראת לעיין, הלכתי כמה צעדים לאחור והסתכלתי עליהם, ואז גל של ריח חזק ובלתי מוכר בא מי כיוונם, זה היה כמו.. תות רך מדי העומד להרקיב, משהו שעומדים לעשות ממנו ריבה, מתוק וחזק עד להבחיל, שמתי יד אחת על אפי עומד באמת להקיא מעוצמת הריח החזק והלא מוכר הזה, הם עמדו שם והסתכלו זה על זה וזה לתוך עיניו של זה דקות בוחנים כול תוו אחד של השני, לקח לי זמן להיתפס בגלל העוצמה הבלתי מוסברת והריח המתוק כול כך אבל אז אמרתי "אדל!, מה קרה למכנסיים שלך?!" ווש שעד עתה הסתכל על שינהם עכשיו הסתכל עלי מעט רועד. "ווש" היה בעצם יוניקון, יוניקונים הם בעצם רובוטים חדשים שהומצאו רק בעשרים שנה האחרונות, יוניקונים הם רובוטים בעלי נשמה כך קוראים להם, לפני עשרים שנה מדענים חקרו עתיקות באפריקה וגילו מקדש עתיק וחבוי שבוא היו אוצרות נדירים מי בינהם היו גם מה שקוראים היום מדליות, מדליות זה כמו מטבע בצבע זהב או כסף שמכיל בדרך בלתי מובנת סוג של רגש נשמה מוזרה שבני האדם הצליחו בדרך כול שהי לשכפל לאלפים, את המדליות מכניסים ליוניקונים מה שנותן להם רגש ממש, הם אומנם עדיין לא יכולים לפכות או להזיע, אבל הם כן מרגישים וקולטים דברים יש להם אטינלגנצייה גבוהה שלומדת מעצמה ולא צריכה שיכניסו לתוכה נתונים כלל, היא קולטת הכול לבד, קיימים יוניקונים חדישים יותר ופחות מי כול מינה סוגים גם סוגי מלחמה גם סוגי מחמד וחיות וגם סוגי בנייה אבטחה ועבודה ציבורית מי כול סוג שהו, ווש היה בגובה של בקושי מטר חמישים ושבע או שמונה, גופו המתכתי היה בצבע שחור מבריק עם קווי מתאר לבנים רחבים ויפים חוץ מהראש, הראש היה שחור לחלוטין ורק צבע עיניו המתכתיות היה בצבע כחול סגול, על ראשו היו כליאי אקדח שחורים שעמדו בצורה כמו של קרני חיפושית, וגם על ידיו היו אקדחים בנואיים לדיוק מושלם, קניתי את ווש שהוא הדגם החדיש ביותר והחזק והמדויק ביותר למען אדל, ווש היה יוניקון הבטחה מתוחכם ויקר מאוד שמשתמשים בדגמים שלו גם למשטרה ולשירותי הביון, הממשלתים והעל טבעים, התפקיד שלו זה להגן על אדל מ סכנות אבל הוא גם נועד להיות חבר שלה, ואני חושב שהוא אכן חברה הטוב ביותר ומארח לה לחברה גם שהיא לבד בבית ואני לא נימצא, רק שלפעמים הוא עובר את הגבול!. אדל הסתכלה על עצמה והאדימה בורחת מאחורי הקיר, ורק ראשה אדום כעגבניה ביצבץ החוצה, היא הסתכלה עלי ועל ווש במבוכה, וווש הסתכל עלי מפוחד " שלא יקרה שוב. יש גבול גם לצחוקים" אמרתי בטון תקיף לווש וסימנתי לו עם הראש ללכת, הוא קם ורץ אל אדל ושינהם נעלמו בפנייה שמאחורי הקיר, לאחר רגע אדל יצאה אלינו עם מכנסיים הפעם ומייד ניגשה כאילו שכחה ממני אל ג'ונתן "מה שימך?" היא שאלה בלחש הסתכלתי על שניהם המום! שוב הריח החזק הזה מילא את החלל "ג'וני, את יכולה לקרוא לי ג'וני" הסתכלתי עליהם והבנתי שזמני אוזל "תקשיבי אדל" אדל סוף סוף הפנתה אלי את תשומת ליבה ומייד הורידה את ראשה וביקשה סליחה על המופע הקטן והלא אולם הזה "שלא יקרה שוב. אדל אני צריך לדבר איתך עוד מעט אז אני רוצה שתכנסי לחדר ותמתיני לי ולא תצאי לשום מקום עד שהגיע, ברור!" היא הסתכלה בי והיננה לחיוב, סימנתי לה פעם אחת עם הראש ללכת והיא וווש רצו ונעלמו בפנייה מי בלי לומר אפילו שלום, הסתכלתי על ג'ונתן שהסתכל על הנקודה בא הם נעלמו ועדיין הדיף ריח מתוק חזק ובלתי מוכר, החלטי לא לדון במה שזה לא יהיה שקרה כאן עכשיו ופשוט אמרתי "בוא. ג'ון" המשכנו ללכת ישר במסדרון עד שגענו לחדר מסויים חשוך וריק רק ספריה אחת ומיטה אחד היו בוא ועוד כמה רהיטים מוסתרים בחושך נכנסנו וסגרתי את דלת העץ הכהה והגדולה אחרנו .