הוא עכשיו מלאך/פורקן אישי

לאבד מישהו אהוב, מישהו שהוא חלק ממך, אני לא מסוגלת לדמיין את הכאב הזה. האמנם הדמעות זולגות מעיני כמעט ללא הפסקה, אך הכאב שלי הוא לא כמו הכאב שלהם.
חללים עמוקים של שמחה שתוכי נהפכו עכשיו לריקים, עצובים, נטולים כל רגש.
היא אמרה לי לצאת מזה, לא לתת לעצמי לשקוע בדיכאון, לא להיות לבד, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. כל דבר קטן מזכיר לי את האדם הנערץ הזה, וזה מזכיר לי את האבדה שלו.
אני לא חושבת שאני אוכל להסתכל לו בפנים. לא בלי לבכות.
כתבתי לו מכתב, גם, כמו כולם. ניסיתי להכניס לתוכו את כל מה שאמרתי לעצמי בימים האלו, את כל מה שחשבתי עליו.
אבל בעיקר, ניסיתי למצוא מילות עידוד.
בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה, כך שאני לא יודעת עד כמה הדברים שרשמתי לו באמת עשו משהו. אני רק מקווה שהם לא לשווא.
בכיתי כל כך הרבה בשבילם, גם כי זה הזכיר לי מקרה אישי שלי. אני עדיין בהלם, אך באותו רגע עברתי מהר מהכחשה לקבלה.
לנסות להתמודד עם דבר כזה… אני יודעת שזה יותר גדול ונורא מכל מה שקרה להם עד עכשיו, אך אני מאמינה בו. הוא אדם חזק ואני בטוחה שהוא יצליח להמשיך. ייקח זמן להתגבר על עומק הכאב, אך אין ברירה, אחרי הכל אנחנו אנושיים, ולפעמים הדברים היחידים שיעזרו לנו לעבור הלאה זה רק לתת לעצמנו לפרוק את הכל מעלינו.