אני מודה לך, מתגעגעת ואוהבת.

אני מתגעגעת אליה, אני אפילו לא בטוחה אם אני אפרסם את זה אבל אני מקווה שזה יעזור לי לסדר את המחשבות שלי.

אני לא מבינה את זה, איך אדם יכול לחיות יום אחד וביום שלמחרת הוא רק זיכרון?
אני עוד יותר לא מבינה איך יכולתי לא לדעת שהיא חולה?
איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות שהפעם הראשונה ששמעתי שהיא או סבתא שלי חלו בסרטן היא כשהיא שאלה אותי איך הפאה שלה נראית?
אני זוכרת שהייתי כל כך מופתעת שיש לה פאה, זה היה נראה כמו השיער האמיתי שלה, אחרי זה התחלתי לפקפק בעצמי, לחשוב, לחשוב אם אני בכלל יודעת איך השיער האמיתי שלה נראה.
אני מניחה שאני לא יודעת, כמו עוד הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת עליה, וזה מצער אותי מאוד. אבל אני כן יודעת כמה דברים עליה, אני יודע שהיא הייתה נחמדה, אדם אוהב שאיכפת לו מהסובבים אותו, אני יודעת שהיא הייתה מורה. אני חושבת שלעברית, אני יודעת שהיא אהבה אותי, אני יודעת שתמיד כשראיתי אותה רק חיכיתי לרגע שבו היא תקריא לי סיפור, אני יודעת שהיא אהבה לקרוא, אני יודעת שהיא הייתה אדם חזק ועצמאי ולבסוף, אני יודעת שהיא הייתה אדם צנוע.
זה לא הרבה, אבל אני מניחה שלפחות זה לא כלום. אולי אני אמחק את זה, אבל זה הדבר הכי קרוב להספד שעשיתי לה. אני חושבת שכמו שהיא הייתה פה יום אחד ואז, אז כבר לא. זה יעציב אותי ולא יהיה הוגן אם אותו הדבר יקרה לזיכרון שלה, אני לא רוצה לתת לזיכרון שלה להתפוגג. ולכן, אם אפרסם זאת, זה יהיה אך ורק בשביל שהזיכרון שלה ישאר לנצח, כי כמו שכולנו כבר יודעים, ברגע שאנחנו מפרסמים משהו באינטרנט הוא נשאר שם לנצח, וככה לפחות היא תשאר שם, באינטרנט, לנצח. גם אם הגוף שלה לא פה, היא כן תהיה. זה הדבר היחיד שאוכל לעשות בשבילה. אתם יודעים, הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהיא נפטרה, זה את אמא שלי נוסעת לפריז, כדי לטפל בה. כל מה שידעתי על הטיסה הזאת זה שאמא שלי טסה לפריז. כי שוב, שוב שכחתי שהיא חולה, שוב לא ידעתי שהיא עומדת למות, שוב הייתי חסרת רגישות. אני זוכרת אותי, אומרת לאמא שלי לתת לדודה יעל את הספר שהיא השאילה לי, למרות שלא סיימתי אותו, למרות שבקושי התחלתי אותו. אבל לא רציתי לקחת את הספר שלה, זה לא יהיה יפה. זה מה שאני זוכרת שחשבתי. אחרי שאמרתי לה לקחת את הספר אמא שלי ענתה שהיא לא חושבת שליעל יהיה איכפת אם זה ישאר אצלי, ושהיא אפילו תשמח. אז לא הבנתי, אבל היום אני מבינה. היא ידעה שהיא תמות בקרוב, היא ידעה שהסרטן ינצח. בגלל זה ככה היא ענתה, לא בגלל שהיא הייתה לחוצה בזמן או כל תירוץ אחר. כמה ימים אחרי זה שמעתי שהיא נפטרה וכעבור עוד כמה ימים הייתי צריכה לנסוע לאמא שלי, לפריז כדי להיות איתה לכמה ימים, כי גם לה זה היה קשה. היא איבד את האחות היחידה שלה ואמא שלי הפכה לבת יחידה להורים שלה. לא הייתי שם הרבה זמן, אני מבינה שזה בגלל שהייתי ילדה קטנה, ובכל זאת זה מצער אותי. אני חושבת שאני אפסיק עכשיו, אחרי הכל אני אוכל להמשיך לנצח אבל לפני שאני אסיים אני רק רוצה לומר לך שאני מודה לך, על הסיפורים על הזמן שהשקעת בי, על שהראית לי את פריז וביקרת איתי בכל המקומות החשובים ובעיקר על זה שאהבת אותי, אני מתגעגעת אלייך.
אוהבת, אמילי.