אהבה זו לא אגדה פרק 38 :)

מצטערת מצטערת מצטערת מצטערת!!!!!
אני יודעת שבטח חיכיתם לפרק מלא מלא זמן, אבל היה לי מחסום כתיבה גדול כל כך! גם עברתי לבית ספר חדש, גם דירה… אין לי כל כך זמו וחשק לכתוב. אני שמחה שיש וקוראים לסיפור החדש שלי, והסיפור ההוא הוא בתור פיצוי לזה שאני לא מעדכנת את הסיפור הזה לעתים קרובות.
אם אתן מתעניינות לגבי הסיפור החדש, אני מבטיחה שאני יעלה פרק ממש בקרוב!
טוב, אז זהו, גמרתי עם ההודעות הקצרות ותיהנו מהפרק! :)

"את… את מה?" הוא שאל מבולבל, מביט בי בעניים מופתעות.
"אני עוזבת." חזרתי על דברי שוב, והדמעות לא מפסיקות לנזול מעני.
"עוזבת? למה?" הוא שאל, מנסה להוציא ממני כל פיסת מידע חשובה.
"ליאורה קיבלה עבודה חדשה בחו"ל, והיא רוצה שאני אבוא איתה," התחלתי לספר. "ורציתי לומר לא, רציתי להישאר, אבל… אני לא יכולה לעזוב את אבא שלי. הוא כל מה שיש לי מהמשפחה המקורית שלי, מהמשפחה האמתית שלי, עד שאמא שלי…" לא המשכתי, כי אלכס כבר ידע על מה אני מדברת.
"בגלל זה? בגלל שליאורה קיבלה עבודה בחו"ל?" אלכס הניד בראשו כלא מאמין. "את יכולה לתקשר עם אבא שלך! יש היום סקייפ, פייסבוק, מה עוד את צריכה?"
"זה לא אותו הדבר." התעקשתי. "אני חייבת להיות איתו."
"אבל אן, המקום שלך זה כאן. כאן כולם נמצאים!" הוא אמר והצביע למטה, מתכוון שהאזור הזה, המקום הזה, הוא הבית שלי. "כולם נמצאים כאן! החברים שלך, המשפחה שלך," הוא אחז בידי. "אני."
"אני יודעת, אני יודעת." מלמלתי, נושמת נשימה נרעדת. "אבל המשפחה שלי לא שלמה יותר. זה רק אני ואבא שלי. אפילו עם סאם אני לא מדברת לאחרונה. ואני צריכה את המשפחה שלי לידי, ואם היא עוברת למקום אחר, אז אני עוברת איתה."
"ואת תעזבי אותי בשביל זה?" הוא שאל את השאלה הקשה מכולן, זאת שהתחילה את הדילמה שלי.
אני לא רוצה לעזוב אותו. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא השכיח ממני את דניאל, הוא החזיר לי את שמחת החיים, הוא גרם לעולם שלי להיות מקום טוב יותר. הכל בזכותו. ועכשיו אני צריכה לעזוב אותו? מי שגרם לי להרגיש משהו שלא הרגשתי אף פעם בלבי?
הבטי בעניו שהיו פגועות ועצובות, ולא יכולתי לומר דבר. זה כאילו לשוני סירבה לדבר, וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות. לבכות ולבכות ולבכות.
דמעות ירדו מפניי בממטרים, ואני פשוט התפרקתי לפניי אלכס.
הוא חיבק אותי אליו, מוחץ את גופי לגופו, ולא אומר דבר, בידיעה שעכשיו שנינו יודעים את הנורא מכל: אנחנו הולכים להיפרד.

-נקודת המבט של אכלס-

לא משנה כמה ניסיתי, לא יכולתי להירדם. עניי לא הסכימו להיעצם אפילו לשנייה.
אן שכבה לידי, יושנת שינה עמוקה אחרי שהיא הוציא את הנוזלים מגופה בכך שבכתה במשך זמן ארוך. שבילי דמעות יבשים היו על לחייה, וזה עדיין הדהים אותי שהיא יכולה להיראות כל כך שלווה בזמן שמקודם היא הייתה בסערת רגשות.
שהיא החזירה לי את המפתח, חשבתי שזהו, היא בכלל לא רוצה להיות איתי יותר, או שזה יותר מדי מוקדם בשבילה. אבל לעזוב? פשוט לא האמנתי למה שאוזניי שמעו. למה לה לעזוב? כל כך טוב לה כאן, עם החברות הכי טובות שלה, בבית ספר… ואני והיא. היא רוצה לשבור את הזוגיות שלנו בגלל שהיא רוצה לשמור על המשפחה הישנה שלה.
אבל אני מבין אותה, באמת. גם אם אבא שלי היה רוצה שאני יעבור לגור איתו או משהו כזה, אני לא הייתי מסכים לוותר על אמא שלי.
הפסקתי להביט מחוץ לחלון, והבטי שוב באן. היא נראתה כה שלווה, יפה, ושברירית כל כך. היו לי כמה מערכות יחסים שהייתי יותר צעיר, אבל המערכת יחסים שלי עם אן מרגישה כל כך מיוחדת. אני אף פעם לא הרגשתי ככה לאף אחת שהייתי איתה עד עכשיו. האהבה שלי עם אן היא הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיי, ואני לא רוצה שזה יעזוב.
ידיי התקרבה בשביל ללטף את פנייה, אבל היססתי. בקרוב אני יכול אולי רק לחלום על לגעת בה, לנשק אותה, לחבק אותה. אני לא אוכל שוב להיות איתה. אנחנו לא נהיה ביחד יותר.
בסוף ידי נגעה בעדינות בעורה הרך, וליטפתי את פנייה. העברתי את אצבעותיי על ענייה העצומות, וכשהן פתוחות אני יכול פשוט לבהות בהן כל היום מרוב שהן יפות ומלאות שמחת חיים. העברתי את אצבעותיי על לחייה, ועל שפתייה הרכות שאהבתי כל כך לנשק. אני אוהב אותה, כל חלק וחלק בגופה, ואני יודע שעוד מעט אני אצטרך לוותר על כל זה ולשחרר, לתת לה לטוס למדינה אחרת ולא לראות אותה יותר.
היא החזירה אותי להיות בן אדם, היא לימדה אותי מה טוב ומה אסור, היא פתחה לי את העניים לדברים טובים יותר. היא עזרה לי לפגוש סוף סוף את אבא שלי, מי עוד הייתה עושה דבר כזה בשבילי?
מהפעם הראשונה שהבטי אל תוך ענייה- זהו, פשוט הייתי שבוי. ישר ידעתי שאני אזכור אותה לכל חיי, והיא פשוט הפכה לי את החיים. כל פעם שחשבתי מה יקרה שהיא יום אחד תלך ממני, לבי פשוט התחיל לכאוב, כי לא רציתי לחשוב על זה שהיא בכלל תעזוב.
נזכרתי בכל הרגעים השמחים היו לנו יחד, כל הצחוקים, החיבוקים, הנשיקות, הדיבורים. אפילו שאנחנו ביחד רק חצי שנה, הרגשתי כאילו אנחנו יחד כבר שנים. היא עשתה כל כך הרבה בשבילי, ואני ניסיתי לעשות את אותו הדבר בחזרה. אבל כנראה שלא עשיתי מספיק, כי עכשיו היא עוזבת אותי.
העברתי את שיערה שהיה על פנייה מאחורי אוזנה, ונישקתי את לחייה, נשיקה ארוכה. ואז הרגשתי איך דמעה אחת זולגת מעניי, על לחיי, ונופלת על עורה של אן. אחריה באה עוד דמעה, מלווה בעוד אחת, ואז קלטי שאני בוכה.
אני בוכה, ואני לא מתבייש לומר זאת. הרגשתי איך לבי מתכווץ מכאב, ועניי מתמלאות בדמעות חדשות. השענתי את מצחי כנגד שלה, ופשוט בכיתי כמו תינוק.
"אן…" לחשתי בקול חנוק. "אל תעזבי אותי…"
חיבקתי אותה אליי, מתייפח מבכי. העברתי את אצבעותיי בשעירה ומחצתי את גופה אל שלי, לא רוצה לשחרר אפילו לשנייה.
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי. נישקתי את שפתייה של אן עם דמעות בעניי, ולחשתי: "אני אוהב אותך."

-נקודת המבט של אן-
"גמרת?" ליאורה נכנסה לחדר ובדקה אם גמרתי להפריד את ערימות הציורים הישנים שלי.
"לא." עניתי מאחורי הספר שקראתי באותו הזמן.
"התחלת בכלל?"
"לא."
היא נאנחה וסגרה את הדלת אחריה. "אנבל, אין לנו עוד הרבה זמן."
"לכם אין הרבה זמן." תיקנתי אותה.
ליאורה שתקה והתיישבה על המיטה שלי.
אני העמדתי פנים שאני עדיין קוראת את הספר שבידי, אבל אני לא היית מרוכזת באף מילה שקראתי, ורק התכוננתי לריב עם ליאורה.
"אנ-"
"למה?" קטעתי אותה. "בשבילך מה את היית צריכה לומר כן ולעבור?"
היא רצתה לענות, אבל לא נתתי לה.
"למה? לא טוב לך כאן? את לא רוצה לגור כאן? זה הבית הזה? מה לא בסדר כאן?" הטחתי בה שאלה אחר שאלה, לא נותנת לה אפילו להשחיל מילה.
אבל בדיוק ששתקתי בשביל לתת לה לדבר ולספק לי כמה תשובות, היא בחרה לשתוק. דווקא עכשיו, שהיא צריכה לספר הכל כולל הכל, היא פשוט שותקת.
"בלעת את הלשון?" התחצפתי וסגרתי את הספר שהיה בידי.
היא נאנחה. "אנבל, אני יודעת שקשה לך, אבל-"
"קשה?!" צווחתי. "זה הורג אותי! אני צריכה להיפרד מכל מה שאי פעם עשה לי טוב!"
ליאורה רק הביטה במצעי המיטה שלי, ממוללת את השמיכה בידה בשביל להרגיע את הלחץ שלה.
אנבל," היא אמרה לבסוף. "תנסי להבין אותי."
"להבין את מה בדיוק?"
"אני קיבלתי הצעת עבודה מעולה! עם משכורת טובה, מיקום מעולה, רכב- כל מה שצריך בשביל לחיות כמו בן אדם על רמה. ואני תמיד רציתי חיים כאלה."
"אבל למה אני צריכה להיות שם? לי זה לא משנה." התעקשתי.
"אני פשוט רוצה שכל המשפחה תהיה ביחד, לא שחלק יישארו בארץ וחלק יעברו, אתת מבינה?" היא ניסתה להבהיר, אבל לי זה בכלל לא שינה.
"אפילו שזה עולה באושר של אחת מהם?" שאלתי ונעצתי בה מבט נוקב.
היא השפילה את מבטה ולא הביטה בי. "אני לא רוצה שתרגישי ככה מותק, אבל לפעמים צריך לוותר על דברים בחיים. אני יודעת שאת רוצה שהיה לך כיף בחיים, אבל תנסי דברים חדשים." היא הפעם הרימה את מבטה, אבל היא לא הביטה לי בעניים. "אני יכולה להבטיח לך שזאת תהיה חוויה שלא תשכחי מעולם."
קמתי מהמיטה, והלכתי לארון, פותחת את הדלתות, ומסתכלת בתוכו.
"את תארגני את הציורים כמו שביקשתי?"
"לא, אני מחפשת בגדים." עניתי לה בלי להביט לכיוונה. "אלכס רוצה לקחת אותי לבלות ביחד איתו לפני שאני עוזבת אותו." אמרתי בקול פגוע. "אבל," העפתי שוב את מבטי אליה. "צריך לוותר על דברים בחיים, לא?"
ליאורה שתקה. היא קמה ממיטתי, יצאה מהחדר, וטרקה את הדלת אחריה, רק בשביל שאני יחזור לשכב במיטה שלי, לפתוח את הספר, ולחזור לקרוא אותו כמו שעשיתי קודם.

"קור כלבים כאן! הייתי צריכה להביא מעיל." התלוננתי באוזני אלכס ושפשפתי את זרועותיי בניסיון לחמם את עצמי.
"אני אמרתי לך לקחת את המעיל!" אלכס אמר לי ועטף את כתפיי בזרועו.
"אתה אמרת לי להתלבש יפה, והמעיל שלי מחופשת סקי 2009 ויפה לא הולך ביחד!"
הוא צחק וחיבק אותי אליו יותר. "בסדר, בסדר, תאשימי אותי כמה שבא לך."
"אנחנו מגיעים מתישו?" שאלתי בזמן שהלכנו ברחוב השומם, אל מקום שאלכס לא הסכים לגלות לי.
"אני מבטיח לך שזה שווה את ההליכה! רק עוד כמה דקות."
נאנחתי. "בסדר. יש לך מזל שאתה לא הולך חצי שעה על עקבים."
"טוב, אני לא אמרתי לך גם ללבוש עקבים!"
"אבל רצית יפה!"
"טוב, את יכולה להפסיק להתבכיין, כי הגענו." הוא הפסיק את הוויכוח והצביע למעלה.
הרמתי את ראשי, וראיתי את שלט המקום. משום מה, השם צלצל לי נורא מוכר…
"רגע," אמרתי והבטי בו. "למה השם הזה מוכר לי?"
"אני לא יודע… ״ הוא התחיל לומר והניף את ידו באוויר. ״אולי לכאן הלכת לפני כמה חודשים עם חברות, ובמקרה פגשת איזה בחור חתיך שנפלת אל תוך זרועותיו והתאהבת בו אחרי כמה חודשים שהיית בשבילו קוץ בתחת? סתם, השערה." אלכס אמר באגביות.
"המקום שבו נפגשנו?" אמרתי נדהמת.
"לא, מה פתאום, דוד שלי עובד כאן בתור חשפנית." הוא ביטל את דבריי.
צחקתי ונתתי לו מכה בזרוע. "אויש, אני לא מאמינה שזכרת!" קראתי נרגשת.
"כן, ראינו כמה זכרת."
אלכס ספג חבטה הגונה ממני, אך גם חיבוק מיד אחרי זה. "תודה, אלכס." אמרתי בתוך החיבוק.
"על מה?" הוא שאל, חופר את ידו בשערי ומנסה לזכור את הרגע, הרי בקרוב אפילו להתחבק אנחנו לא יכולים.
"על זה שאתה… פשוט אתה."
כשהוא התנתק מהחיבוק, חיוך היה על פניו. "גם את."
"אני… אני לא מאמינה שאני אצטרך לעזוב אותך בקרוב." הנדתי בראשי כלא מאמינה והעברתי יד בשערי.
"היי, אל תזכירי את זה עכשיו." אלכס אמר כמעט מיד והניח את ידו על פניי בעדינות. "הלילה שנינו נהנים, ולא חושבים על דברים כאלה. אוקי?"
"אוקי." אמרתי בחיוך ואחזתי בידו השנייה, ונכנסתי איתו אל תוך המועדון.