המסע שלי לנפאל 1

כילד אני זוכר את מרות החיים. את הצד הרע שלהם. את הצד שרוב האנשים נוטים להתעלם ממנו אולי כי עצם ההתכחשות לעובדות יותר קלה מההכרה בהן. מעולם לא חוויתי אווירת ביטחון כלשהי. תמיד הייתה מלחמה. מלחמה מהיד לפה, או מלחמה על הזהות שלי. אני לא הייתי מסוג הילדים שבימי ההולדת שלהם חוגגים להם יום הולדת, למען האמת די שכחו ממני. ואיכשהו עם התחושה הזאת לא אחת צפתי למרגלות השמיים בכמיהה שיום אחד מישהו או משהו ישימו לב אליי. וזה לא קרה. לפחות לא בפרק זמן של ה20 שנים הראשונות של חיי.

יש לא מעט דברים שאני לא זוכר בחיים שלי. דוגמא קונקרטית לכך – דברים שהתרחשו מלפני גיל 9 נמחקו אצלי. אני מניח שהם נמצאים איפשהו בסל המיחזור הפרטי שלי אבל לצערי אין לי גישה לשם. גיל 9 היה גיל משמעותי עבורי. אני לא מתכוון משמעותי במובן החיובי של המילה. כשהייתי בן תשע למדתי את משמעות המילה הישרדות.

בדיעבד, אני מבין שחלק מהדברים שקרו בעבר וחלק מהדברים שעשיתי אני – יצאו לפעולה עקב יצר ההישרדות הטבוע בנו. בני האדם. הרי אנחנו יצורים סתגלניים שמסתגלים לסביבה משתנה , הלא , עודנו כאן, לא? אפשר לייפות את הדברים שחוללו את השינוי אצלי בגיל תשע במילים יפות, או בקישוטים מטאפוריים פלצניים, אבל אם לומר את האמת כמות שהיא – נלקחה ממני הילדות. אני, מכורח הברירה, יודע דברים שמרבית האנשים לא יודעים או לא מבינים. אני מבין את קושי המשמעות באקט האונס. והמשמעות הזאת מחלחלת לי בעצמות כמו מי תהום.

{יהיה המשך}