זה רק אני ואת פרק 2
"מה אתם רוצים?" שאלתי מתהלכת בדירתי בכעס.
זו הייתה הדרך היחידה למנוע ממני להתנפל על הזונה האדמונית שהתרווחה לה בספה שלי עם חיוך חושף שיניים.
"אנחנו צריכים שתבואי איתנו" טומי אמר בשלווה ומבט מעט חושש בניגוד לזה של מאיה.
יכולתי לשמוע את רגליי הכורסה שלי עומדים לקרוס תחת כובד משקלו.
"אתם כנראה ממש טיפשים אם אתם חושבים שאני אלך אתכם מרצוני החופשי" אמרתי צוחקת מדבריו.
"את תבואי איתנו בכל מקרה הרי." מאיה אמרה משעינה את אמותיה על ברכיה ומישירה אליי מבט דעתני.
"ומי תכריח אותי? את?" שאלתי מעוצבנת מחוצפתה.
"אני מבינה שאת מתאמנת" אמרתי מקרבת מטה את ראשי.
"אני היד שלך נתנה לו הרבה ביד הא?" שאלתי תופסת תפוח מסלסלת הפירות שעמדה על שולחן הקפה ונועצת בו את שיניי.
"בת זונה!" היא קמה על רגליה בכעס והסתכלה עליי במבט מלא שנאה.
"אני אבקש ממך יפה נטלי." טומי קם ממקומו,מנסה להרגיע את האווירה הטעונה שהשתררה באוויר.
"ואני אבקש ממך יפה לעוף לי מהבית" החזרתי את מבטי אליו והתקדמתי אל הדלת.
"זה לטובתך." אמר ואני צחקתי מדבריו,מניחה את ידי על הידית.
"אהא לטובתי. תמכור לעצמך את הזיון שכל הזה בדרך החוצה. מהמדינה" אמרתי לו ופתחתי את הדלד באחת.
מגלה את חואן עמד בפתח דלתי בשילוב ידיים ומבט קשוח.
"מעולה! עוד אחד מכם" אמרתי בציניות למרות שכל מה שרציתי היה לצרוח.
מסתובבת על עקביי הייתי צריכה להתרחק מהם כמה שרק אפשר.
המבטח הקטנטן היה הנקודה הכי רחוקה מהם.
מניחה את ידיי על הדלפק ניסיתי להרגיע את הלב שדהר במהירות.
ההלם המהול בכעס וייאוש רחוק מלהתפוגג.
נוכחותם מזכירה לי נשכחות בכל פעם שעיניי נעצמות.
"נטלי" קולו של חואן נשמע מאחורי והזכיר לי היכן אני נמצאת והכי גרוע,עם מי.
"עוף מפה" ביקשתי בכעס עדיין מרוסן.
"רק אם תתלווי אליי" קבע ואחת הכוסות שעמדו ליד ידי השמאלית היו הדבר הכי נגיש לזריקה באותו רגע.
"אמרתי עוף מפה!" צעקתי לו והכוס נשברה על הקיר מאחוריו.
"תעזבו אותי" ביקשתי בעיניים קרועות.
"אני מצטער. אני חייב" אמר במבט אטום.
"אתה לא חייב כלום. החבר שלך מת ואני כבר שנה מנסה לשכוח אותו!" צעקתי לו ואגרופי הלמו על חזהו הקשיח,מזיזות לא בקושי.
"אתה יודע איך זה הרגיש לראות אותו ברגע האחרון שלו כשהזונה שיושבת אצלי בסלון תופסת לו ביד?" המשכתי לצעוק כשהדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי.
"אני לא רוצה לראות אותכם. במשך כל הזמן הזה עברתי בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים. אתם צריכים מישהו שיקח את המושכות לידיים? יש לכם את בילבי כאן. ככה אתם עובדים הרי,מין איזו מאפיה מזדיינת. רוי היה רוצה שהמנהיג שלכם לכל הפחות ידאג לכם,קרטריון שכבר נפסלתי בו." אמרתי נרגעת מהתקף הזעם שלי ומנסה לנשום עמוקות בשביל לא לאבד את דעתי שוב פעם.
"עופו לי מהחיים ותנו לי להמשיך הלאה" ביקשתי בקול רגוע יותר וניגבתי את הדמעות מלחיי.
"אני מצטער" הוא אמר לאחר שהאזין בדממה לדבריי ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי צביטה חזקה בצווארי.
עלטה שחורה נפלה עליי והרגשתי מנומנמת יותר ויותר מרגע לרגע.
בחילה השתלטה עליי.
בפי טעם מתכתי ושריריי זועקים לתזוזה.
עיניי נפקחות ומגלות תקרה שונה לגמרי מהתקרה שבחדרי.
מוציאה אנחה עייפה התמתחתי בישנוניות על מיטת היחיד העלובה שעליה הניחו אותי.
הקפיצים חורקים בכל תנועה שלי ופיהוק עייף נמלט מפי.
"היא קמה" שמעתי קול עייף קורא.
"בוקר טוב" חואן בירך אותי בחצי חיוך מנחם.
"הייתי צריכה לדעת שאתה בן זונה ערמומי" מלמלתי מנסה לקום על ידיי אך מוותרת כאשר ראשי החל להסתחרר.
"יש לי סחרחורת. מה היה בחומר שהזרקת לי?" שאלתי אותו עוצמת את עיניי.
בעיקר חומר הרגעה" ענה והרגשתי את מבטו נעוץ בי.
"לסוסים?" המשכתי אותו וקול צחוקו המתגלגל נשמע.
לעזאזל,מה הם רוצים ממני כבר? הדבר היחידי שקישר ביננו נחשב לנחלת העבר ואני עשיתי כמצופה ממני ונעלמתי.
מה עכשיו?
"אל תדאגי. את תביני הכל עוד מעט. תנסי לקום עכשיו" אמר ותפס בזרועותיי.
"איפה אני נמצאת חואן?" שאלתי אותו חוששת לפקוח את עיניי.
מרגישה זוג עיניים נוסף ננעץ בי שאלתי אותו אם יש בן אדם נוסף בחדר.
משיב לשלילה הוא הניח את ידיו על רקותיי כמבקש ממני לפקוח את עיניי.
"נהיית רופא?" שאלתי אותו והוא חייך אליי.
"טוב לפגוש אותך שוב. הציניות שלך הייתה חסרה לנו" אמר וכעת החצי חיוך המנחם עלה על שפתיי.
"אל תעבוד עליי חואן. זה שעבר המון זמן לא אומר שהחלתי לחבב אותם פתאום" אמרתי ונענתי לעזרתו כשניסיתי לקום על רגליי.
"וואו. נראה לי שהפרזת טיפה בכמות" אמרתי לו תופסת בראשי המסוחרר.
צחוקו נשמע בחדר ואני ניסיתי לפקוח שוב את עיניי.
"תודה על התא שארגנתם לי. מי היה הדייר הקודם? ג'ק המרטש?" שאלתי מסתכלת לראשונה על התא הקטן שנראה כלקוח ממערבון ישן.
"מצחיק מאוד. אנחנו מנסים להוריד פרופיל עם כל העניין של הכסף" הסביר ושתינו יצאנו מהתא אל מסדרון ארוך.
"מי בסוף לקח את המושכות?" שאלתי בסקרנות.
"בהתחשב לאחת שרוצה שנעוף מחייה את נשמעת יחסית דואגת" הוא אמר ואני שיגרתי לו מבט מצמיא דם.
בחיוך בלתי נמנע הוא ענה כשהתחלנו להעלות במדרגות. "איזה בן זונה חדש" אמר ומבטי דרש לדעת יותר.
"הוא שוטר" המשיך וניסה להסתיר את חיוכו.
"אתה מסתיר משהו" אמרתי לו ותפסתי בידי השנייה במעקה.
כשיצאנו מהמרתף כבר יכולתי ללכת לבד.
הסחרחורת נעלמה כמעט לחלוטין ועיניי כבר לא הסתנוורו מהאור שנגד את החשכה של המרתף.
עכשיו המקום נראה מתאים יותר למה שאני הכרתי לפני שנה.
המסדרונות עוצבו בסגנון מאופק וטיפה עתיק.
"אנחנו עדיין באיטליה?" שאלתי את חואן לאחר שתיקה של כמה דקות.
"בגבולות הישנים או החדשים?" שאל ומבט מבועת שוגר אליו.
"אני צוחק" הרגיע אותי וענה לחיוב.
"אני צריכה לחזור הביתה. תראה לי היכן היציאה ואני כבר אסתדר משם" ביקשתי ממנו ועצרנו מול פניה למסדרון נוסף.
"אני..מצטער נטלי,אבל אני לא יכול להרשות את זה" אמר ואני הרגשתי טיפשית רק מעצם בקשתי.
כבר שכחת איך שהם מתנהלים?
"אני ממש צריכה לחזור הביתה. יש לי מדידות ואני צריכה להיות בחזרה הגנרלית ו..אני לא יכולה להשאר כאן" סיכמתי והסתכלתי אליו במבט מבקש.
"אם זה רק היה תלוי בי…" הוא החל לומר ולבסוף נאנח.
"אולי עדיף שתשאלי את הבוס" אמר ונאנחתי בעייפות.
משלבת את ידי ומסתכלת עליו בחשש הנהנתי להסכמה.
הוא החל לפנות למסדרון הנוסף ואילו אני השתרכתי מאחוריו.
לאחר הליכה קצרה של כמה דקות וכמה מבטים המוודאים שלא ברחתי,הוא נעצר מול דלת עצומה בגודלה.
"כניסה דרמתית,צ'ק" מלמלתי לעצמי עדיין משולבת ידיים.
האוויר החל להיות קריר,כנראה בגלל מיזוג האוויר,שבקמצנותו הרבה של בעל הבית,לא היה במרתף.
"המשרד של הבוס?" שאלתי כמובן מאליו וחואן חייך אליי לפני שענה.
"חדר הישיבות" אמר ופתח את הדלתות הכבדות.
"ו..כמה ישיבות נערכות עכשיו?" שאלתי בעיניים פעורות מהפתעה.
זה היה יותר מדי אנשים בשביל ישיבה אחת.
"אחת. היא לגבייך" אמר וסימן לי בידו להכנס אל החדר שהתעלם מנוכחותינו.
כולם היו שקועים בקול הבוסרי והיחיד שנשמע בחדר.
הייתה דממה שאפילו בספרייה לא היה ניתן להאזין לה.
"איפה הבוס המדובר?" שאלתי את חואן ואותו חיוך עלה על פניו וידו הוחוותה קדימה.
"מתי הפגישה הזאת תגמר?" שאלתי אותו.
אין סיכוי שאני אעשה לעצמי בושות ואפריע להרצאה הזו.
כבר עברתי את השלב הזה של חוסר הבושה והדעה החזקה.
נהפכתי לאישה מנומסת ואלגנטית שמקשיבה לדבריהם של אחרים לפני שמביעה את שלה.
"היא רק התחילה" אמר ופיה נפער כשהמשיך,,היא תגמר בעוד שעתיים וחצי" אמר בחיוכו הערמומי.
"אתה רציני איתי?" שאלתי אותו ונאנחתי בכעס.
שעתיים וחצי לדבר עליי?
אני מוחמאת.
ידו של חואן הונפה באוויר והנהון קל הופיע בראשו.
"מוכנה לקבל את ההסבר שהבטחתי לך?" הוא שאל כמכין אותי לעלות על הבמה.
"אני מוכנה לקבל את ההסעה שלשמה הגעתי לחדר הזה" עניתי לו כשהוריד מעט את ראשו בשביל לפגוש במבטי.
"אוקיי. תצטרכי לבקש ממנו את זה קודם כל" אמר וסובב את מבטי ימינה,אל האנשים שעד לפני רגע גבם היה אליי.
"אני לא מכירה כאן אף אחד" אמרתי לו בתסכול.
"נטלי?" הקול הבוסרי שהצליח לגרום לכל האנשים האלה להאזין לו,קרא בשמי.
מבטי מסתכל על חואן המחויך בשאלה.
"לא השתנת" שמעתי אותו אומר שוב וכעת,כשהאנשים זזו טיפה הצידה בחיוכים דומים לזה של חואן,יכולתי לראות את הבוס החדש.
כמו בעיטה שעצרה את הלב שלי לכמה שניות גופי שב לשרות בהלם.
מאז חזרו לחיי אני שרויה בהלם די הרבה יחסית לבן אדם נורמלי.
על מי אני עובדת? אני לא בן אדם נורמלי.
ידיו היו שעונות על השולחן ולסתו קפוצה בכעס.
עיניו היו זועמות,נקמניות,מצפות להסבר.
נשימתי חזרה אליי והואצה מרגע לרגע.
"בן זונה" מלמלתי בכעס.
זה לא יכול להיות.
איך זה קרה לעזאזל?
בפעם האחרונה שראיתי אותו…
"מופתעת?" הוא שאל ואני ריסנתי את עצמי מלקפוץ על השולחן הארוך ולהתנפל עליו בציפורניים שלופות.
"איך לעזאזל..זה קרה?" הסתכלתי על חואן בזעם.
"הו זה קרה. פשוט הבריחה שלך הייתה כל כך מהירה…" רוי אמר ועבר לעמידה שלובת ידיים.
"הבריחה שלי?" חזרתי על דבריו בהלם.
הוא רוצה שנפתח את זה עכשיו?
עד לפני חמש דקות האמנתי בלב שלם שהוא מת. נשכח. נחלת עבר שתשאר בירכתי מוחי לעד.
ועכשיו הוא כאן,עומד מולי במבט מעוצבן…עליי?
"אתה היית מת!" צרחתי עליו בעצבים.
מתקרבת אל השולחן ומטיחה בו את אגרופיי.
"עד לפני חמש דקות היית פאקינג מת!" צעקתי שוב. כאילו שלא שמע אותי בטון רגיל.
"הייתי חי וקיים. מתארגן לפגישה בה אני אמור לספר עלייך אבל מאחר שאת כבר כאן…" אמר וזז הצידה,מחווה בידו על המקום בו עמד לפני שניות תמימות.
"אני עפה מכאן." הודעתי לו.
מאזינה בלית ברירה לצחוקו המתגלגל.
"ואז את תהיי בתפקיד המתה. רק שבמקרה שלך…זה יהיה לצמיתות" הוא אמר וסובב את גבו אליי.
"חואן. תלווה אותה לחדר שלה" אמר ופי נפער בתדהמה.
"תיגע בי ואני שולקת לך את הביצים" סובבתי את מבטי אל חואן והפנתי אליו אצבע מורה.
"ליידי כמו תמיד" רוי אמר ואני צחקתי בציניות מבדיחתו.
"אתה לא רוצה לדבר?" שאלתי אותו מתיישבת על שולחן העץ וקמה על רגליי כשאני מתנשאת מעל כל הראשים ההמומים ממחוותי.
רוי עדיין בגבו אליי ואילו אני מתקדמת אליו.
"מה לגבי עכשיו?" המשכתי נעמדת מאחוריו בזרועות משולבות ומבט כועס במיוחד שהצליח לשדר את מה שהרגשתי בצורה המדוייקת ביותר.
"חסרת בושה כמו שזכרתי" ענה מסתובב אליי ומביט בי בשפתיים המבליעות חיוך.
"אני שונאת אותך.." לחשתי לעצמי.
מנסה לגרום לי להאמין למה שאני אומרת.
"הדדי מתוקה" ענה לי ולקח נשימה עמוקה.
"קחו הפסקה לכמה דקות. יש לי שיחה דחופה" אמרה לשאר האנשים שצפו במאורע בסקרנות.
"אם תענה לשיחה אחת אני נשבעת לך אני-היי!" קראתי לו,קוטעת לעצמי את דברי כשגופי מוטל על כתפו ורגליו מובילות את שנינו אל מחוץ לחדר הישיבות הגדול.
ואנשים אמרו ששום דבר לא יכול להשתנות בעשרים וארבע שעות תמימות.
תגובות (2)
יש לך מזל. אוה איזה מזל יש לך. אני כל כך שמחה שרוי בחיים! אני כל כך ידעתי שהוא לא ימות. הסיפור לא יוכל להמשיך בלעדיו. יאלה רוי אני מחכה שתעשה את הצעד שלך, ושיקרה משהו עם נטלי ^^ ממש אהבתי את הכתיבה שלך בפרק הזה (לא שהכתיבה שלך לא טובה בכללי כן?) פשוט הפרק הזה התעלית על עצמך. הוא היה כזה יפה!! את חייבת להמשיך שווב מהרר בבקשהה אני לא אשרוד בלעדייך! אני במתח מפאקינג שלושה סיפורים שונים ומגוונים! תמשיכי מהר!!
אמלה אני כל כל שמחה שהוא חיי אמלה יששש