גבולות

גבולות ברורים עם קצוות מעוגלים. האוויר שמבחוץ דחוס – האוויר שבפנים משוחרר וצח. משבי רוח נעימים זעים מפעם לא פעם. שמש קופחת אל על וירח וכוכבים המחזיקים ידיים יחדיו בלילה. התמימות נושקת על פני כל אחד שחי בפנים לעומת האכזריות שבצד השני. ולפעמים זה מרגיש כל כך טוב על גבול הקיטשיות לראות את הבהוב הוורוד וגווניו הבהירים. והגבולות ברורים והקצוות לפעמים ישרים ולפעמים מעוגלים. ואנשים כאן הולכים ללא בגדים – עירומים. ורק דמעות שמחה פוקדות את עינהן ויש כאן הרבה הרבה ואולי הרבה מידי ילדים טובים וילדים שחיים. וכשאני מישיר מבט לצד השני אל מחוץ לגבול אני רואה את אותם ילדים אכולים בנגיפים, ושמש כמעט ולא חודרת את סבך העננים העבותים כיער ואנשים עייפים ותשושים מביטים אלינו מהצד השני עם בגדים בלויים ואצבע מאשימה וכעס התופח במצמוץ עיניהם. וכשאני רואה אותה מהצד השני, את האחת שאני אוהב אני תמיד מבחין בעניה. בעיניים שהכל כבוי אצלהן. כל הברק כאילו ונמשה מהן כמו משה התינוק בארץ מצרים. והלב כואב אולי קצת דואב והנפש מתייסרת למראה מזעזע כזה. וכשאני בבית – במיטה מנסה לישון ואיני מצליח מרוב רכבת עם מיליון ואחת קרונות מחשבתיים עליה והכל נקטע ברגע וכאשר תרנגולת שבלול שליד משכימה עם השחר אל יום טוב לנו ויום גרוע להם. ואז כשאני כל כך עצבני ומאבד את עצמי ואת הדעת מרוב מחשבות עליה. אז אני מבין שהכל בעצם

אשליה אחת גדולה.