הנוסע בזמן בחלק ב'

29/01/2015 751 צפיות אין תגובות

אני לא יודע אם זאת האמת שתופחת לך כל הזמן בפנים או שמא זאת המציאות שלוחצת על הבטן שלך כל כך חזק. אתה נאנק, פולט אוויר רווי בחמצן. אתה לא נושם. העצב בא וקורע אותם מבפנים.

באותו יום שטוף שמש, אחרי שמצאתי עבודה וניסיתי להמשיך בחיי אחרי מותה של סנדרה. בדיוק באותה שנייה שקרני שמש בודדות הצליחו לפרוץ את תריסי החלון, בדיוק באותה נקודה ששעון השידה הירוק החל להשכים, ראיתי נערה כבת שש עשרה ישנה לידי. פניה היו צחורות כמו כנפיי מלאכים שמימיים, שיערה האדמוני והחלק נשפך לו במן הרמונה קלאסית על הכרית. נשימותיה המדודות נשמעו כמו צעדי ריקוד חוזרים ונשנים. ובדיוק באותם רגעים כמו אלה אתה בודק אם אתה חולם או שזאת המציאות, מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים מעוצמת הצביטה.
היא הייתה בגבה אליי, היא לבשה חולצה לבנה ומכופתרת וחצאית ורודה שהגיעה עד לקרסוליה. היא החלה לזוז מתוך שינה וכשהסתובבה אליי כאחת שקמה משינה עפעפיה פרפרו כמה פעמים.
" איפה אני?!", היא שאלה בבהלה, עיני הטופז נפערו לרווחה.
" את אצלי בבית. קוראים לי מייקל."
" איך הגעתי לכאן?", היא עמדה צמודה לחלון, גבה נלחץ על הזגוגית השקופה.
" תאמיני לי שאני לא יודע…"
ראיתי מבט מבועת בעיניה, היא הרימה את כפות ידיה והסתכלה בהן ואז כמראית עין נעלמה מביתי.

התקופה שלי בבית הספר היסודי הייתה תקופה טובה, אולי הטובה מכולן. בלי דאגות. אהבתי את חוסר האחריות הזה, יכולת לעשות ככל העולה על רוחך ולא היית חייב לעשות כלום. המצב כל כך שונה עכשיו, איפה שאני נמצא, יש לך חובות שאתה צריך למלא. ככה זה החיים אצל המבוגרים. הייתי מעדיף אם לא היו קיימים חשבונות המים והחשמל. לצערי, אנשים הם טפילים נדבקים כל כך חזק לחלקת אדמה טובה ומנצלים כל טוב שבה, עד שהיא מתכלה. אני הייתי מעדיף להיות פסנתרן, חיים שקטים ושלווים ואתה עושה מה שאתה אוהב – לנגן. אני באמת חושב שיכלתי להצליח בזה. אני שוב נעלם.

חבר הילדות שלי, ג'ורג', דפק על דלת ביתי.
" היי! מייקל! קום ותתעורר קרן שמש!"
לא היה לי כוח לקום מן המיטה. המיטה הייתה כל כך חמה והמצעים כבר התקבעו בצורת גופי והשמיכה הייתה בדיוק באופן הנכון, שאני אוהב, עליי.
מכה רמה הזיזה את הדלת, " אנחנו נוסעים לווגאס מותק! פתח את הדלת!"
ווגאס? בטח שוב פעם טימותי וניק רוצים לבקר במועדון חשפנות הקבוע שלהם. אין לי כוח לקום.
" יהיו שם גם בחורות…" , ג'ורג' אמר בקול המפגר שאני מכיר כל כך טוב מהילדות, אני בטוח שגם חיוך מטומטם נישא על פניו.
" כן אני יודע איזה בחורות, כמו ה' בחורות' שסידרתם לי לפני שנה שבסוף גיליתי שיש 'להן' חבר."
גלגול צחוקו של ג'ורג' עבר מבעד לדלת ביתי, " ידעתי שאתה כאן, למה אתה לא פותח את הדלת?"
" אין לי כוח לקום מהמיטה ויש לי כאב ראש שמפיל אותי."
"שתית אתמול?", הוא שאל בדאגה.
" כן, הרבה בקבוקי בירה וכמה וודקות טובות."
" לבד עושה לך יותר מידי רע? נו! קום כבר ותפתח את הדלת!"
" קמתי מן המיטה. נעלתי את נעלי הבית. בדרך לעבר הדלת הצצתי מהחלון וראיתי שמבול יורד בחוץ. קור מקפיא שרר בדירה והמזגן לא הצליח לחמם אותה ממש.
אחרי שסגרתי את הדלת הוא אמר, " בואנה למה כל כך קר אצלך?"
" המזגן בטח שוב עושה בעיות."
" נו, אז מה קרה?", הוא אמר ובאותה העת התיישב על הספה הכחולה.
" אין לי כוח… תגיד לי מה הסיפור של ווגאס?"
" טימותי וניק מצאו אחלה מועדון. הם רוצים לספוק את הראש קצת, מה רע בזה?"
" אין רע בזה, " אמרתי והוצאתי שתי כוסות זכוכית מן הארון, הצעתי לו יין והוא הניד בראשו ואמר שהוא מעדיף לשתות מים.
ג'ורג' היה גבוה מאד ושרירי. שיערו הקצוץ והשחור התערבב נפלא עם עורו השזוף.
"אתה יודע שאני לא אחד כזה שהולך למועדונים ולנשים זולות" , אמרתי, " אז למה אתה עדיין מציע לי?"
" הסתכלת על עצמך לאחרונה? אתה נראה בודד ואבוד." הוא לגם לגימה מן המים והניח את הכוס על שולחן הזכוכית השקוף.
" אני דואג לך."
" ומה עם ג'סיקה והילדים?"
ג'סיקה הייתה אשתו של ג'ורג' והיום להם שני ילדים קטנים וחייכנים. מג בת העשר ודניאל בן השבע.
" אני לא התכוונתי לבוא. הצעתי לך ללכת איתם כי חשבתי שזה יעשה לך רק טוב."
רעם נשמע מבחוץ, חזק יותר מכל דבר הנשמע באותה העת. הוא בלע את רעש המכוניות שנסעו בכביש האספלט החלק. ובלע את צעקות הזוג שבדירה ליד. הוא אפילו בלע את האור והותיר חושך.

איפה הם עכשיו? טימותי וניק בלאס ווגאס, נשארו להשתקע ולהשקיע באיזה מועדון חשפנות שלהם.
ג'ורג' מבקר מידי פעם. התרחקנו מאד מאז המוות של סנדרה, אני לא מאשים אותו. אני חושב שאני הייתי מתרחק אם הייתי במקומו. אני חושב שגם אני הייתי נותן לאותו אדם את המרחב שלו. אני לא יכול להפסיק לחשוב על אותה נערה עם השיער האדמוני. כל פעם שתמונתה עוצרת בעיניי, לבי פועם בחוזקה, וגל התרגשות שמתחיל ממתחת לבטן מתפזר לכל הגוף.
אני לא לבד. זאת אומרת עכשיו כן, כי היא עזבה. אבל זה נותן לי תקווה שמחזיקה אותי מלא ליפול לתהום הרחבה והעצומה, מחזיקה אותי חזק כל כך שלא אמעד מהגשר הצר. אני מקווה שאוכל לראותה שוב.
נקישה חלושה התדפקה על דלת העץ וקטעה את חוט מחשבותיי. הצצתי בעינית. ראיתי איש זקן עם שיער לבן ומקורזל בשיגעון השנים. היה לו מקל הליכה בצבע חום כהה. משכתי את הדלת.
" שלום לך מייקל." , הוא אמר בקול תשוש והזמין את עצמו פנימה.
" מי אתה?"
" הו.. אני הוא אתה רק גרסה יותר מאוחרת שלך. " הוא אמר והתייבש על הכורסא החדשה שקניתי כמה ימים קודם לכן. הריפוד השחור עדיין הריח מאריזת הקרטון שאיתה הוא בא.
" המסעות לא יפסיקו?" , שאלתי בכאב למרות שכבר ידעתי מה תהיה התשובה.
אני הזקן הביט בעיניי ביגון והניד בראשו. עיניו הירוקות כמעט וכבו מכל זוהרן הירוק.
" עתידה להיות לך תקופה קשה."
הנעתי את גופי בעצבנות.
" אני מניח שיש לך הרבה שאלות לשאול אותי, אך מניסיוני בעבר, לומר לך את העתיד יעשה יותר נזק מאשר יועיל, אז אל תשאל אותי שאלות מייקל… הנח להן לשקוע." הוא אמר, מזיז את המכוון של המשענת אחורה לכדי מצב של כמעט מאה שמונים מעלות.
" אז מה אתה מצפה ממני לעשות?" , שאלתי בקוצר רוח עדיין עומד מול פתח הכניסה.
" אל תלך לאותה עלמה עם השיער השחור" הוא אמר ונעלם כברק מהדירה.

פיסות הזיכרון של העתיד – עבר – ההווה חברו והתמזגו להן כמו צלילי תזמורת פילהרמונית. הכל מתחיל להתבהר ולהתכהות יותר. שניהם יחדיו. בעצם ככל שאני מגלה יותר ככה אני יותר אבוד.

וזה כמו ריצוד בעיניים, צריבה קטנה ומציקה, אתה משפשף את העין מוריד את האיפור ואת המסכה שעל פניך. הדמעות שוב זולגות כיין לבן לליל שיכרון. רוח שורקתת באוזניי, עור התוף כמעט ונקרע מן העוצמה. אני מוטל באחו ירוק ורחב ידיים. אותה ילדה עם שיער שחור ישבה על שמיכת בד ושיחקה עם בובות. לפי הערכתי היא כבת שש או שבע עכשיו. לפעמים זה מרגיש לי מוזר כל כך לנסוע בזמן, לקפוץ לזמנים שונים לאנשים שונים, הכל משתנה – חוץ ממני. היא הייתה חיננית כל כך, אותה ילדה קטנה עם שיער שחור עמוק שגלש לו למאחורי גבה. היא לבשה שמלה ורודה עם דוגמת פרחים בבטן.
היא מלמלה משהו אך הייתי רחוק מידי ולא יכולתי לשמוע. פסעתי בזהירות על אדמת היער הגדושה ענפים קטנים ובכל מיני גדלים. השיחים והעצים הנמוכים העניקו לי מקום מסתור טוב.
" אני חושב שלי הוא מגעיל. הוא לא היה חייב לרייר על הכסא של המורה. אמא אומרת שללי יש בעיות. אני לא חושב שיש לו בעיות. אני יודעת שהוא מגעיל."
היה משהו מהפנט בקול שלה, מכשף, גורם לך לרצות להתקרב עוד כמו עש שמתעופף לו מול מנורה שמטילה אור חזק ובהיר ומהפנט.
אני לא יכול לעצור בעצמי, אני מתחיל לצאת מן חסות היער. אני רועד. מפרפר. מצאתי את עצמי מיוזע במיטה. יושב מכווץ ושותה את האוויר כמו מיץ תפוזים משובח ואיכותי. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם.

" אתה עוקב אחריי?", הנערה עם עיני הטופז הבהירות והשיער האדמוני שאלה.
" מה… לא!" , אמרתי בעודי בוחן את רקע הטירה הגבוהה, עם קירות לבנים אפורות.
" את נוסעת בזמן." , אמרתי.
" אתה לא מצפה ממני להאמין לזה, נכון?"
" את היית בבית שלי לפני כמה ימים, את לא זוכרת?"
" אני קוראת לשומרים… בחיי כמה שאתה משוגע!" , היא אמרה בעודה הולכת בחיפזון לעבר הדלת.
יכול להיות שהגעתי אליה לפני שהיא נסעה אליי בפעם הראשונה?
" חכי! אני יכול להוכיח לך."
היא סובבה את ראשה בקלות כזאת שהשוותה לשערה מעוף של ציפור כתומה ויפהפייה, " אני מחכה" , אמרה בזלזול.
הרגשתי ויברציות בגבי שעולות לאורך החוליות. מראה הטירה נמחק מעיניי. נחתתי באמבטיה, גבי נמחץ למול האמבט הקשה.
"אחחחחח!!!", צרחתי מכאב.
"שוב פעם אני פה", היא אמרה, " איך הגעתי לפה? שוב?"
שוב פעם עיניים דומעות ופרפור מטומטם על רצפת האמבט המכאיבה.

אח האש חיממה את החדר הקטן. דלתות החדר היו פתוחות קמעה ויכולתי לראות אותי מבוגר יותר, עם שיער סיבה סבוך שנלחם בשיער השטני הצעיר. ראיתי אותי מתעלס עם אישה צעירה ויפהפייה, אישה עם שיער אדום ושדיים שופעים.
מיקומה של המיטה הזוגית היה באמצע החדר. היו בחדר שולחנות גרניט זוהרים וכסאות שיש מעוצבים. רעש תנועת המיטה חדל לפתע.
" מתי אתה צריך לחזור?" , קול נשי מלא בחן אמר.
" אני לא יודע, אין לי שליטה על זה כמו שלך יש."
" אני כל כך אוהבת אותך! תבטיח לי שתנסה ללכת לאותו בחור מוזר שראינו בדרך לקולנוע. נראה שהוא יודע טוב מה קורה לך… אני לא רוצה שתחזור למכשפה הזאת."
" אני אחפש אותו." אני העתידי הבטיח ונשק לה נשיקה חפוזה בפיה.
" אני צריך לזוז." , הוא אמר ונעלם לפתע.
" רגליי נשמטו ונחתתי על ברכיי.
" מי שם?!" , האישה היתומה מכל יריעת בד דרשה לדעת בקול סמכותי ומבוהל.
" זה מייקל." , אמרתי נבוך ונכנסתי לחדר. האש געשה כלבה רותחת באותה העת.
" אהה" , היא נשמה פנימה עמוקות, " אתה צעיר יותר מבדרך כלל. אם אני לא טועה… ראיתי אותך בגיל הזה כשהייתי נערה בתת שש עשרה בפעמים הראשונות שאני נסעתי" , היא אמרה והתקדמה לכיווני. ריח גופה הסתחרר באוויר החם והחנוק שיצרה האח. עיניי נתמלאו דמעות יבשות ומתוקות. הניחוח ששרר בחדר חידד את חושיי. גופה העירום התקדם לעברי. ידיה נכרכו סביב גבי. פיה היה כעת ליד אזני, " אני יודע שקשה לך עם מותה של סנדרה. הכל יסתדר בסוף." היא לחשה. לחישתה גרמה לעור שעל עצמותיי לרעוד ולרטוט משמחה נסתרת ולא מובנת. היא נישקה אותי, חילצה את כפתורי חולצתי מהבור שכבל אותם, הורידה ממני את החולצה. לשנותינו רקדו במחול פגיונות מתוק ורטוב. ערפל הקהה את הדאגות שצפו במוחי , והצליל את תחושת התרוממות הרוח. היא הורידה את מכנסיי. נשכבנו על המיטה. הייתי בתוכה והאש רק גברה וגדלה וככל שהזמן עבר ההנאה שבלהיות חלק ממנה, להיות היא, רק הלכה וגברה והגיעה לשיא. שוב פעם פרפור, נזרקתי לחדר חשוך ויתום מכל רהיט. הייתי עירום.
" גם אותך היא תפסה?" , אותו קול ששאל נעלם באפילה.
זעקתי ופתחתי את עיניי, הייתי באמבטיה והזעתי, זה היה בתקופת חורף ששלג הוריד פצצות בחוץ,והקפיא את האדמה החומה ומדרכות הטיט האפורות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך